בשביל אנשי הדרום- להסתתר מהעולם שבחוץ

"צבע אדום!!! אמא, אבא, קומו!!" הערתי את אמא ואבא שישנו שינה עמוקה. הם קמו מהר מהמיטות- לקחו במהירות רק 2 דברים- הפלאפונים שלנו והמטענים. אחותי הקטנה דניאל כבר ירדה במהירות למטה והמתינה לנו במקלט השכונתי, שנמצא ממש ממול ביתנו. גם אנחנו הספקנו להגיע, היו בומים ורעידות בשכונה. אבא התקשר לחבר טוב שלו, ניר, אבא אמר: "ניר, יש לך מזל שאתה כרגע בחו"ל. למה? אזעקת צבע אדום. אנחנו כבר במקלט. טוב, נדבר, בסדר?" אמא חיבקה חזק אותי ואת דניאל. היא אמרה לי: "רוני, תחזיקי לדניאל ולי את היד." אבא הצטרף לחיבוק. אנחנו כבר רגילים לבומים האלה, כל אחד כבר היה צפוי. אחרי 5 בומים, שרר במקלט שקט של כמה דקות. אמהות החזיקו תינוקות בוכים, אבות נשמו עמוק, בטח בתקווה שהכל ייגמר. ואז עוד בום. המקלט היה גדול מאוד, אז כולם החזיקו שם מזרונים. אבא הדליק את הרדיו, נשמתי עמוק. "צבע אדום נשמע ברחבי שדרות, רקטה פגעה בגן ילדים, נגרם נזק לרכוש. שאר הרקטות התפרסו בין 5 שכונות, במרכז העיר. מומלץ לאנשי שדרות, לנסות להעביר את הלילה במקלטים, בממ"דים, או במקומות בטוחים." ככה אמר האיש מחדשות 2. הוא המשיך אחרי שקט של 10 שניות: "ילדה בת 8 פצועה קל, מרסיסי רקטות. אבא שלה מת." כולם שכבו במזרונים שלהם- רק אנחנו, הילדים, נשארנו ערים בלילה, שיחקנו דוקים, מונופול, שחמט, ועוד משחקי קופסא. חברתי הטובה סטייסי אמרה: "הם ממש משוגעים.." "כן. אני רק מקווה שאף אחד מהמשפחה לא נפגע." אמרה לוס, והעבירה את השחקן הוורוד שלה 3 משבצות קדימה, כמו שהורו הקוביות. דניאל שיחקה בבובות שהיא וחברתה איכסנו שם, היא שיחקה בהן עם עוד חברה מהלימודים. "…צה"ל תוקף כעת בעזה…." הודיע איש אחר ברדיו. שמעתי מלמולים: "אלוהים איתי… אלוהים איתי… אלוהים איתנו…" זו הייתה אנה, היא שכבה בצורה עוברית על הרצפה. התקרבתי אליה… ואמרתי: "אלוהים עם כולנו." היא הביטה בי. היא חייכה. אני ירדתי על ברכיי, והתחלתי לבכות בשקט. בעצם… למה אני צריכה את כל הבלאגן הזה? שבוע שעבר, לא הסכמתי לעזוב את המקלט כבר שלושה ימים. יצאתי רק כשהייתי צריכה להתקלח, או לשירותים. וגם אז, האזעקות המשיכו להכות אותי כאילו אני עזה וחיילי צה"ל יורים בי. דניאל חיבקה אותי, וגם לוס וסטייסי. לכולם קשה כרגע. כל אחד לקח את הסמארטפון שלי וניסה לרומם את מצב רוחו בעזרת משחקים. כל הילדים הבנים כאילו רותקו לרדיו- הם לא הפסיקו להקשיב בלחץ. הרי… משחק הכדורגל שלהם בוטל, אז הם הקשיבו לכל מילה לדעת מתי לבחור מועד חדש. אני ייבשתי את העיניים שלי מהדמעות, ופשוט נשכבתי. אחרי שעתיים, היה כבר יום חדש. פתאום שמעתי הודעה ברדיו שהעירה אותי: "בוקר טוב לאנשי הארץ, אחר לילה לא שקט באיזור באר שבע, והפגזות בחלק מהלילה בשדרות, ראש העיר של שדרות מחליט: היום הלימודים יתקיימו כסדרם." זרקתי מעליי את השמיכה, ושאלתי: "מה זאת אומרת הלימודים יתקיימו כסדרם היום?!" דן אמר: "רוני, תרגיעי. ככה הוא מחליט. אין מה לעשות עכשיו." כולם חזרו לביתם- אמא סידרה את הקוקו של דניאל. אני הכנסתי את הכריך שלי לתיק. בהתראה קצרה התיק היה מסודר במהירות. שמעתי את אמא מסננת בשקט: "הלוואי והשלום יבוא…" 'אמן.' אמרתי בליבי. אמא אמרה לדניאל: "עכשיו את מוכנה." אבא הכניס אותנו במהירות למכונית ונסע במהירות. שאלתי: "אבא, למה אתה נוסע כ"כ מהר?" "כדי שלא תתפוס אותנו באוטו אזעקה. תעשי טובה, קחי את דניאל לכיתה." הוא ענה לי. הנהנתי. יצאנו מהר מהאוטו, טרקנו את הדלתות ואבא ברח מבית הספר. אני ודניאל רצנו- אם כבר תתפוס אותנו אזעקה- אז שנהיה עם השאר. מלמלתי: "ב'4… ב'3…. ב'2. הנה זה…" דניאל באה לפתוח את הדלת, אבל עצרתי אותה ואמרתי לה: "תקשיבי טוב- היום, אם תתפוס אותנו אזעקה, את לא עוזבת לי את היד. ברור?" היא הנהנה. הכנסתי אותה, ורצתי לכיתה. מזל שהמקום שלי סמוך לדלת. הרגשתי נורא- היה לי רצון להיעלם מהעולם- רק לכמה שעות, לישון קצת- לשכוח מהכל. והנה בא שיעור ספורט… גרי בעט לי כדור לראש- לא ראיתי כלום- אבל ידעתי שזה היה בטעות. אחרי שתי דקות ראיתי לפניי שולחן. התיישבתי. היו לפניי עוגות בצד אחד, רעלים בצד השני. אמא ישבה מולי. היא אמרה: "אני יודעת שהמצב קשה, אבל אל תייחלי להיעלם. אלוהים נמצא איתנו…" וקמתי. הייתי בחדר האחות. עכשיו אני יגיד לכם- אל תילחצו. אלוהים איתנו.