בפעם הבאה

ענבל היתה סטודנטית לחינוך מיוחד. במסגרת לימודיה בקרה בכפרים המיועדים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים.
ענבל הרגישה: "הנה מצאתי את ייעודי, אעזור להם ככל שאוכל, עד כמה לא ידעה".
ענבל חָנכָה תלמיד בכפר ,שמו אמנון עזרה לו בהכנת השיעורים ושוחחה אתו ככל שקליטתו מגעת.
ענבל נוכחה שאמנון משתדל להקשיב לה אבל חשבה: "אולי בכל זאת אעזור לו, שלא ימעד חלילה, שירגיש טוב ולא יסבול".
מצאה את עצמה שהיא לא נותנת לאמנון שום עצמאות, חס וחלילה יקרה לו משהו. גוננה עליו בלי סוף שמא ילעגו לו ויציקו לו.
הממונה על ענבל מטעם הכפר אמר לה: "ענבל! תראי, אסור לגונן יותר מדי, בפעם הבאה שתבואי תתיחסי לאמנון כאל ילד בעל צרכים מיוחדים ולא כאל אומלל, שצריך לעטוף אותו בצמר-גפן כמו אתרוג."
"אמנון הוא ילד מיוחד לפי דרגו ואת תראי שאם תגונני עליו פחות, הוא ישתך אתך פעולה וישמח ללמוד ולקרוא. עליך להבין שהילדים האלה שונים לפי דרכם ומסוגלים לחוש ולהתרגש ממצבים שאנחנו לא שמים לב אליהם. הילדים האלה יתנו לך יותר ממה שאת נותנת להם."
ענבל הפנימה והשתדלה לעשות מה שנאמר לה על אף הקושי שבדבר.
"כאילו אני לא מחליטה כלום!"
"את מחליטה בזה שאת מקשיבה לאמנון ולא רק למה שאת רוצה לשדר לו ובזה תהיה טמונה הצלחתך וגם הצלחתו".
ענבל הבינה שצריך להקשיב לאמנון או לכל חניך שיתקבל בעתיד.