בסך הכל רציתי אותך. (והודעה על הסיפורים האחרים)

זוכרת.
זוכרת איך דפדפתי באלבום תמונות ולא ראיתי תמונות שלי ושלך.
אני זוכרת ששאלתי למה את צורחת ומרביצה לי כל הזמן..
אני זוכרת ששאלתי איפה אבא. לאן הוא הלך
ואת אמרת
'את אשמה.'
במה אני אשמה? איפה אבא.
למה לא קיבלתי אף מילת עידוד?
למה מעולם לא אמרת לי "אני אוהבת אותך"
למה בסרטון וידיאו שראיתי כשהיתי קטנה את צרחת בקטע "אני שונאת את הילדה הזאת" והדגשת כל מילה ומילה.
למה אני הולכת לישון עם סימנים על הידים?
למה את לא מתנהגת כמו בסרטים? לוקחת אותי מהבית ספר. מחבקת. מנשקת. מלטפת?
למה העברת אותי לפנימיה? למה בחופשה הראשונה מהפנימיה את לא היית בבית
למה בחג הראשון ששיחררו אותי מהפנימיה לא היית.
אני זוכרת. זוכרת שישבתי בשולחן של הערב חג הראשון של פבח והוצאתי מהמגירה את האגדה המאובקת והתחלתי לקרוא, הכנתי לי תפוח אדמה וביצה וסלק וחסה, את כל השאר לא היה לי.
הכנתי גם לך
שמעתי את השכנים שרים שמחים וצוחקים. הדמעות ירדו. אבל לא נכנעתי. קראתי!
סיימתי את האגדה כשבין לבין אני מתקשרת ומנסה לברר איפה את, אבל את לא ענית.
את האגדה לא סיימתי. אני הבטחתי לעצמי לקרוא מאוחר יותר.
חיפשתי מה יש במקרר לאכול אבל רק בקבוק אלכוהול ולחם היה בפנים.
הוצאתי את המצה שקניתי בדרך לבית מהפנימיה כשבאתי באוטובוס כי לא באת להחזיר אותי.. ומרחתי עליו שוקולד. הדבר היחידי שמצאתי בארון.
ראיתי טלוויזיה ואכלתי, שמעתי אותך נכנסת לבית. כושלת רגלים וצוחקת כאילו אין מחר.
'הגעת. איפה היית? דאגתי' אמרתי והתקרבתי אליה, היא נראתה מסוחררת וריח של אלכוהול בקע מפיה.
'אה את כאן' מלמלה והזיזה אותי הצידה והתיישבה בספה כשהיא מסיימת את הכוס אלכוהול
'את זוכרת שאמרת שבגיל 16 אבא ייתקשר אליי?' אמרתי לאמא
היא הסתכלה עליי וצחקה
'מחר אני בת 16, את זוכרת? קנית לי משהו? את לא מבינה! ילדה מהכיתה שלי עשתה sweet sixteen ואבא שלה טס איתה לאמריקה!' אמרתי בהתלהבות
היא שוב צחקה.
'מה מצחיק?' שאלתי ללא הבנה. 'כבר 16 שנה את כאן' מלמלה ולגמה מהשתייה
'אמא זה מוזר שאנע ככה גדלה לך מהר בין הידיים? את בטח זוכרת שאני רק הייתי בת שנה' צחקתי
'גם אז לא סבלתי אותך.' אמרה וזרקה עליי כרית. זאת הפגנת חיבה. כשאמא היתה באה שיכורה היא היתה יותר אכפתית בוא נקרא לזה ככה. אבל חסרת רגש כשהיא היתה מרביצה.
'בואי נצא מחר למסעדה' אמרתי בהתלהבות
'יש לך כסף?' שאלה, נכון.. אמא עובדת בסופר והמשכורת נמוכה.. כל הכסף הולך לבית ולאלכוהול. בגדים אין לי הרבה . אני קונה לעצמי,
'אז נלך לים, זה בחינם' אמרתי והתקרבתי אליה. מחר אני יקבל חיבוק! אחרי 16 שנה
'נראה. אמורים לבוא אלי' אמרה . 'שוב פעם להשתכר?' שאלתי
הפעם הקודמת שהיא באה לכאן עם חברים היא הרביצה לי. אבל לא כאפה.
מכות רצח. בכיתי דם.
הפה שלי דימם וסימנים כחולים עיטרו את פניי ואת זרועותיי.
'אני זוכרת שחגגת לי יום הולדת עם אבא בכיתה א' ומיד אחרי הוא עזב, לתמיד' אמרתי
חגגתי יום הולדת עם אמא ואבא, ואז באמצע אבא עזב. הוא אמר שאני לא ידאג. בגיל 16 הוא ייתקשר אליי. הוא אמר לי במילים האלה
"אל תבכי, תספרי מעכשיו, עוד 10 שנים אני ייתקשר" אמר וברח לעולמי עד
אבל מחר זה יישתנה!
'אמא תעירי אותי מוקדם, שאני לא יפספס את אבא' אמרתי
אמא צחקה. 'נשארת אותה ילדה תמימה בת 6 שחושבת שאבא שלה הדביל יחזור' אמרה.

התעוררתי בבוקר כששמעתי את צעקותיה של אמא. בטח אבא התקשר!!.רצתי במדרגות במהירות, לא התלבשתי לא צחצחתי שיניים, רצתי אל עברה.
'איפה הוא?' אמרתי בהתרגשות וחיפשתי את הטלפון
'איפה מי?' שאלה, אוף. הוא לא התקשר
'אז..?' שאלתי את אמא. מחכה לחיבוק ולנשיקה. אפילו רק לחיבוק.
'אה מזל טוב, שיהיו לך חיים מאושרים' אמרה ולגמה מהנס
התקרבתי לקבל חיבוק אבל היא רק צחקה וזזה לצד.
עליתי לחדר התארגנתי עם בגד ים וכל הזמן בדקתי אם אבא התקשר
ירדתי למטה ואמא ישבה עם החברים שלה
'חשבתי שנלך לים..' אמרתי בעצב
'לכי לים, אני יפתיע אותך כשתחזרי' אמרה. איזה כיף! ידעתי שהיא תשתנה!
הלכתי לים, היתי לבד. נרגעתי מהשקט.
כל הזמן יש לי שקט. אני גם ככה לבד. לבד בפנימיה.
אין לי אף אחת שברמה שלי.. כולם עשירים שם, יש להם כסף ומשפחה שהם בקשר איתם.. אבל אצלי לא.
חזרתי לבית שהיה ריק, רק עם שברי זכוכיות. כרגיל.
בדקתי אם אבא התקשר אבל הוא לא. הוא בטח עסוק.
עליתי לחדר וחיפשתי את ההפתעה. היא לא היתה.
חיפשתי עוגה ולא היה.
התקשרתי אל אמא והיא לא ענתה.
ישבתי מול הטלוויזיה ושיחקתי באיפון שלי.

'מזל טוב מכוערת' אמא נכנסה
'דאגתי לך! איפה לעזאזל היית!!!!' כעסתי
'תסתמי חצופה' אמרה והפליקה לי לפנים
'למה! למה את לא כמו כל האימאות' אמרתי בעצב
ברגע זה הרגשתי משהו מתנפץ עליי, אני לא זוכרת כי איבדתי את הזיכרון.
אני רק זוכרת שהתעוררתי על הספה בסלון, הטלפון שלי צלצל
זה אבא!!! אני מרגישה את זה!!!
השעה 11 וחצי בלילה, הוא לא שכח! הוא רצה להפתיע אותי
"הלו?" עניתי בהתרגשות
"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לדניאל" שמעתי את המדריך שלי בפנימיה שר לי. זה לא אבא.
"תודה" עניתי בהתרגשות והרגשתי כאב כי זה לא אבא.
הוא בירך אותי ורציתי להפסיק לדבר איתו כי פחדתי שאבא ייתקשר והוא ינתק.
העברתי את החצי שעה ליד הפלאפון, בהיתי בו, פחדתי לפספס. חיכיתי 10 שנים לשיחה המיוחלת.

'באמת האמנת לו..' אמרה אמא בעצב.
'עדיף. החיים שלי היו מאושרים יותר כשחשבתי שמישהו באמת מחכה לי.. עכשיו אני סתם עוד דניאל. דניאל בלי אבא. דניאל שאמא שלה לא אוהבת. דניאל שגרה בפנימיה בלי שקל על התחת. דניאל שאין לה חברים. דניאל שחגגה את פסח עם מצה ושוקולד.'
אמרתי ועליתי לחדר. אני יחזור לפנימיה. אני יארגן את הדברים ואני יחזור לבית שוב פעם בחודש הבא.

ארגנתי את התיק בזמן שאני בוכה בשקט. כמו תמימה האמנתי. חשבתי שיהיה לי אבא כמו של שנהב, שהוא קונה לה מכונית כשאין לה רישיון, שהיא רק בת 16 . לוקח אותה לחול.
אבל לא זה מה שעשה לי את הקנאה.
הקנאה היתה כשכל המשפחה שלה ביחד. מצטלמת ביחד. אוכלת ביחד. מבלה ביחד.
ואני?..
טוב .. אני זאת אני. אסור לקנא.
אני רק ינסה לחלום, כמו בכל לילה שאני חולמת שאמא ואבא חיים ביחד באושר ואני איתם ביחד וגם עוד תינוקת קטנה שעומדת להיוולד.
-לפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים כשהלב עוד תמים. לפעמים בליל קיץ חמים. לפעמים… חלומות מתגשמים-
לא סתם התקווה עטופה בתוך קופסא ורודה.

'מצטערת שחשבת שהוא יבוא' אמרה אמא בזמן שיצאתי מהבית ושמתי את התיק הגדול על הריצפה, אני צריכה לתפוס אוטובוס בחזרה לפנימיה.
'בסדר. שבוע טוב ו..וחג שמח' אמרתי בעצב ושפשפתי את ראשי, מחכה שהאירוע המביך יסתיים. כי אפילו חיבוק לא קיבלתי
הכי כיף להיות בפנימיה כשכולם בבית, שקט שם ואפשר להיכנס לבריכה בשקט.
או סתם לשבת בחדר לבד כשהכל שקט
לישון מאוחר
'מי בחג בפנימיה?' שאלה אמא וזזה בעצבנות מצד לצד מחכה שזה כבר יסתיים, כאילו זה ביביסיטר והיא מחכה רק לכסף
'רק אני. ומחר יבוא ילד בן 12' אמרתי והסתובבתי אחורה, כאילו אני ממהרת לאנשהו
'אה.. ו..מה אתם עושים שם?' שאלה
זאת הפעם הראשונה שהיא שאלה. אני כבר 5 שנים בפנימיה והיא אף פעם לא שאלה איך שם.
'כלום. אני יסדר את החדר. או שאני יהיה במחשב' אמרתי
'וחברות, יש לך שם?' שאלה
'בפנימיה הם עכשיו בבית עד סוף החופש, ומי שבבית ספר נמצא בחולשה עם המשפחה. הם לא בבית' אמרתי והחזקתי את הדברים בשביל ללכת
'אה. טוב שלא תפספסי את האוטובוס. ו..ומזל טוב' אמרה והחזיקה בדלת בשביל לסגור
הסתובבתי והלכתי לתחנת אוטובוס. אני צריכה לחכות שעה לאוטובוס. לא רציתי להישאר בבית .
ונסיעה של שעתיים. אני מחכה להגיע…

תמיד בשבתות סגורות בפנימיה ההורים באים לפנימיה, ותמיד היתי מחכה בספסל ליד השער ובדקתי אם אמא באה,או אבא.
אבל הם לא.
אחרי שנה שהיתי יושבת ומחכה והיתי מסתכלת על המשפחות המאוחדות , מאז כבר לא באתי לשער. היתי יושבת בחדר והיתי מדברת עם הבנות שלומדות איתי בבית ספר שנמצאות בקניון וקונות בגדים להנאתן ואוכל בחוץ, לי לא היה את האופציה לקנות.
למזלי הבנות שאיתי בחדר שמשו לי משפחה.
לאף אחד לא היה אכפת מה היה בבית, רק מה עכשיו.
נגעתי בראשי והרגשתי דם קרוש. זה בטח מאתמול. אני רגילה.