במדבר

תמיד, כשאני במדבר, אני חושב על האוויר. האוויר במדבר, כמו בירושלים, הוא שונה מעט. כל מילה שנאמרת במדבר, בארץ הבראשית הזאת, מהדהדת בחלל כאילו יש לה משמעות בפני עצמה.
פתאום אני שוקל מילים, כי לכל מילה יש משמעות. פתאום השמיים מעליי ובתוכי, ההרים שחוסמים אותי, הצבע והגוונים הלא משתנים.
זה שאי אפשר לתפוש. המרחב, העננים, השמיים מעליו. כמו בחיים, אף אחד לא מרחם. השמש קופחת במלוא חומה, הלילה קר קור חסר פשרות.
השקיעות במדבר, פיסת אדמה שלא חוללה, הן פיסה מגן עדן. הצבעים, הקרניים מבעד להרים, השמש.
גם הלילה הלא מתפשר יפה במדבר. שום יד אדם לא תגרום לכך שיהיה בו אור שמספיק בשביל להרוס את הטבע. הכוכבים בו זוהרים, זוהרים יותר, יוצרים צורות בשמיים האנושיים, חסרי המשמעות שלנו, רחוקים מכפי שנוכל לדמיין. כשנופל כוכב במדבר, ונופלים בו הרבה כוכבים, ואני יודע שמדובר בדבר שקרה כבר לפני מיליוני שנים, אני מבין שגם לזמן אין משמעות.
זה לא נכון שכלום לא חי במדבר. השלווה והרוגע שלו מפכים חיים במי ששכח כבר איך לחיות.
ערכו של המדבר בפרופורציה שהוא נותן לחיים שלנו. השקיעה במדבר היא פלא הטבע. אין במדבר ישראלים, רק אנשים של שקט, באוויר הנפלא, השונה הזה. במדבר לא דוחפים בתור. המרחב במדבר מזכיר לי שמשהו היה פה לפניי ויהיה פה אחריי. שכלום לא נברא בעבורי. שעץ נופל גם ביער שבו אני לא נמצא. גם אין אהבה במדבר. יש משהו נכון יותר בחייתיות של הצורך בגוף האנושי בשביל להתחמם, בשביל הקיום, ולא לייחס לו חשיבות של נשמה.
אבל גם יש במדבר אהבת אמת. אהבה של לפני גחלים לוחשות, של עור לעור, אהבה שמקורה בחלוקת הקסם בין שני אנשים. כל חוק שקבע האדם על הטבע מתמוסס במדבר; ואיכשהו, כשמחלקים במדבר את הקסם לשניים, הוא מכפיל את עצמו.