ביתי הבכורה

אני לא רוצה לבקש הרבה. לא כסף, לא זהב, לא חיי חברה ולא אמונה.
אני רק רוצה שאת, ביתי היפה, תזכרי אותי בעוד כמה שנים כמו שאני עכשיו. לא מקומטת וזקנה שחיוכה קר ומאולץ רוב הזמן. תיזכרי אותי צעירה ויפה, מלאת חיים ושמחה. שחיוכה אמיתי ובא לה טבעי, תזכרי שגם לי היו ימים שמחים.
ואל, ביתי החכמה, אל תשכחי את צחוקי המתגלגל כי שתינו יודעות שבעוד כמה שנים יהפוך לצורם וכבד.
ואין לי דרישות רבות, רק שתזכרי שגם לי מותר לכעוס. ושבעוד כמה שנים, כשאת גופי לא אוכל להקים מהמיטה, תזכרי שגם את לא תמיד רצית לקום מהמיטה לבית הספר, אז אל תכעסי. אני לא כעסתי עלייך.
וביתי טובת הלב, אני רק רוצה שתמשיכי לאוהב אותי גם כשאדבר מלמולים ואולי אשכח ואתבלבל בשמך. תאהבי אותי כמו שאהבת כשהיית קטנה, ואל תשכחי את האהבה שהענקתי לך כל תשעת החודשים עד גיל עשרים ואפילו בעוד.
ואפילו כשאמלמל מלמולים, תדעי שאת עדיין חצי מליבי יקירתי.
ואל תתרחקי, ביתי הבכורה, אל תתרחקי ותנתקי עימי קשר. אני יודעת כמה קשה זה לבקר אמא קשישה שמילים מגרונה בקושי מוציאה, אבל בבקשה ביתי, אל תנטשי אותי. ומי אם לא אני, יודעת כמה קשה לשמוע בכי ושאלות עד אין סוף, מי כמוני יודעת כמה זה קשה לבקר כשילדים ובעל יש. אבל בבקשה ביתי, אל תשכחי אותי, אל תשכחי את מי שהעניקה לך מתנה כזו מופלאה. חיים מן הסתם.
ואני ארצה לראות את נכדי גדלים ומתבגרים, בתקווה שעד אז אשאר בחיים. אז תביאי לי לראות אותם, אולי הם יהיו דומים לי. ביתי הגדולה, אל תשכחי, נכדים זו מתנה נפלאה.
ועוד בקשה קטנה, ביתי היחידה, תיהי חזקה. יום יבוא וכבר בעולם לא יהיה. ואולי זה יקרה בעוד שנה, אולי בעוד חמש שנים. ואל תבכי ביתי החזקה, תדעי שאמא תמיד איתך.
אני לא רוצה לראות את דמעותייך, לעולם לא רציתי זאת. אז ביתי, היפה, החכמה, הבכורה, היחידה, החזקה, תיהי חזקה ואת דמעותייך תמחקי. תעלי על פנייך את חיוך היפה ותזכרי שיום אחד גם את תתבגרי, וכל מה שתרצי, זה לא הרבה. לא כסף ולא זהב, לא חיי חברה ולא אמונה. רק מיילדיך מעט אהבה.