בין האצבעות

"אימא, יש לי תשע אצבעות בכול יד!" אמר בפליאה ג'יימי. עיניו נעוצות בסקרנות והיפנוט בידו הקטנה והרכה. נאנחתי. חיבקתי אותו, את הגוף החמים, אל הלב התמים והמוח הבריא. את העיינים הגדולות והירוקות. את הסקרנות והחכמה. את יצירתיות ואת היופי ואת השמחה. ג'יימי התפתל עד שהתיישב בתנוחה נוחה בתוך החיבוק שלי. נשקתי לפלומת השיר הג'נג'י והמתולתל שלו.. שהזדקר מכול מקום. ונמשיו ממש קפצו בין אפו לעיניו.
"באמת?" שאלתי בהפתעה. לוקחת בעדינות את ידו של הפעוט בן השש, שצחקק ממגעי הקר. עברתי באצבעותיי על אצבעותיו הרכות והקטנות. שהיו כול כך.. עדינות. התפתיתי להסתכל על האצבעות שלי, במלוכלכות והמכוערות. הארוכות והדקות. בעוד ששלו היו כול כך.. יפות! שמחתי לדעת שבני כול כך יפה. עברתי באצבעותיי בכף ידו. בתנועה נעימה כוז, מין ליטוף.
"אימא!" הוא צחקק "מדגדג לי!" הוא התפתל ואני הפxקתי לעשות זאת. הוא צחוק. טיפונת הסמיק' מחייך ושמח.
"באמת?" שאלתי בשנית. מחייכת חיוך ערמומי, טיפה מפקפק.
"אימא" הוא הסתכל עליי במין מבט נעלב, מוציא את ידו מידי ומשלב אותה עםידו השנייה על החולצה הכתומה שלו. "את חושבת שאני טועה?"
"לא! בשום פנים ואופן לא!" אני לא רציתי לפגוע בבני הקטן. "בוא, תעזור לי לספור" פרשתי את ידי על השטיח. הוא שיחרר יד אחת והניח אותה על ידי הגדולה.
"כן, אימא" הוא הדגיש את שמי בלעג ילדותי "בואי נספור" הוא נעץ את אצבעו הקטנה והגזוזה (|תודה לאל) בידי.
"אחת" הוא ספר את האגודל. נועץ בו את האצבע הקטנה "שתיים" הוא נעץ את ידו בשקע שבין האגודל לאצבע. צחקקתי.
"אני טועה?!" הוא ניסה להרעים. הרמתי את ידי ודיגדגתי את בטנו הקטנה. הוא מעד ונפל אל תוך ידי. צוחק. "לא, אתה לא!" מלמלתי בשקט. נושקת לראשו האדום. הוא היה הבן שלי.

"מיס םורטמן" נשמע קול מתוק בכריזה "אנא גשי אל משרדו של הדוקטור קרנילט" קמתי מהפסל וניגשתי אל חדר אפור שנמצא בהמשך המסדרון. דפקתי על הדלת הכהה והמדכאת, כמו כול בית החולים.
"כן, גיברת" נשמע קולו הכבד של הרופא הפולני. התיישבתי בכיסא הקרוב של החדר. הסתכלתי על החדר שבו אני מבקרת כבר לעיתים יותר מידי תכופות. הרופא הריםן את עיניו מהשולחן האפור שלו, משקפיו הגדולים מגדילים את עיניו הגדולות והחומות. החמות והצורבות.
"בואי נעשה את זה מהר" הוא הניח תיקייה צהובה ודהויה על השולחן וקם. מתיישב בספא שקרובה אליי. נרטעתי לאחור.
"אני מצטער מיגן" הוא ננאח. אבל נראה היה שהוא לא במאת מצטער. לא הבנתי למה הוא חותר. כלומר, ידעתי אבל לא רציתי להאמין."אבל בנך הקטן" הוא הוריד את משקפיו. נשכתי את שפתי. ידעתי מה הוא הולך להגיד. אבל הנדתי בראשי. אל מאמינה. "מת."
"לא!" צעקתי. תפסתי בחלוקו והשלכתי אותו אל הרצפה. לא מאמינה. הוא חי. הוא חי. ידעתי שהוא חי. רק לפני שעה ראיתי אותו מתבדח עם ילדה מהמחלקה שלו! הג'נג'י הקטן שלי, רק בן 12, השתעשע עפ ילדה בת 12, ילדה עיוורת. בעלת שיער דלילי ועיינין כחולות חיוורת. ושניהם צחקו ונהנן. הוא לא מת.
"הטוא חי!" צעקתי אל הרופא ויצאתי מהדלת. כמעט מצפה לראות את בני. נכנסתי אתהמחלקה שלו,
ואז ראיתי.
שוכב על המיטה, חסר חיים. רצתי אליו. מנשקת אותו.
ואז שמתי בל. שהוא בורח לי בים האתבעות.