בובי

בובי

האדם המסוים הזה לא היה ככלל האדם. הוא היה תמהוני, ערירי, בודד ונחוש בדעתו להישאר לבד. אישתו כבר הייתה עמוק באדמה בחמש עשרה השנה האחרונות, והוא היה לבדו, שכן, בניו לא היו אתו בקשר. אחד מהם חי בקליפורניה, והשני חזר בתשובה והפך לרב בכיר בבני ברק, שלא כמו אביו, חילוני גמור.
האדם הזה, כולם פחדו ממנו. הוא אדם מבוגר, כבן 60, יש לו זקן לבן וארוך שבדרך כלל מלא בגרגירי אוכל למיניהם, הוא די נמוך, יש לו עוד שיער על הראש אבל במידה מדולדלת מאד, והוא נוטה להתקרח לגמרי בשנים הקרובות. שיערו, כמו זקנו, הוא לבן וצחור. הוא הולך עם מקל, שכן רגל אחת שלו סוחבת פציעה ממלחמת ששת הימים, והוא אדם נחמד. אך לא כולם יודעים זאת.
למעשה, מה שחושבים עליו בקרב הסביבה הקרובה אליו זה שהוא מוזר מאד. אנשים מפחדים להתקרב אליו, לדבר אתו, או להציע לו עזרה.
בליל הסדר הקרוב, הוא יבלה כנראה לבד. כמו שהוא עושה כבר הרבה שנים. למרבה הפלא, הוא חוגג את ליל הסדר לבד, הוא יושב מול שולחן ערוך כמו שולחן למשפחה שלמה, והוא קורא את ההגדה מתחילתה ועד סופה. ליל הסדר הקרוב לא יהיה שונה מהקודמים.
אך למרות הכל, היה ילד, שגר בבניין הסמוך, שהיה רואה מדי פעם את אותו אדם, החלונות שלהם היו צמודים אחד לשני. וכל פעם שהילד, כבן השבעה חורפים, ראה אותו בחלון הוא חייך אליו, ורצה לראות תגובה. מדי פעם, אותו אדם, היה עושה לו מופע צלליות על גבי חושך ואור.
והילד נהנה מזה מאד, מדי פעם היה עושה לו פרצופים מצחיקים, ואותו ילד היה צוחק צחוק רם, בעוד אמו מעירה לו, ולא מבינה ממה הוא צוחק.
הילד הזה רצה מאד להיות בביתו של המבוגר, אך ידע שאמו לא תסכים שמא הוא מסוכן, או לא ידידותי לסביבה. כל השכונה ידעה שמדובר במישהו תימהוני למדי.
אבל יום אחד, הילד לקח יוזמה, יצא מהבית בחרישית, כך שאמו לא תשאל אותו לאן הוא הולך, והוא הלך אל הבניין ממול, הוא עלה במעלית, הגיע לדלתו של האדם, ודפק בדלת. בתחילה לא הייתה תשובה, אך לאחר כחמש דקות תמימות, שהילד לא התייאש בהם, הדלת נפתחה בלאט, כשהסוגר מפריע לפתיחת הדלת כולה. ברגע שהאדם ראה שזה אותו ילד, הוא סגר את הדלת, שיחרר את הסוגר, פתח לו ואמר. מה לקח לך כל כך הרבה זמן ?
הילד היה בביתו של האיש. לפי מבטו החסר ידע, הוא לא הבחין במשהו שונה. המזנון היה מזנון כמו כל מזנון בבית רגיל, התמונות על הקיר היו רובם של אומנים לא מוכרים, אולי חלק דברים שהוא עשה בעצמו כשהיה צעיר. והמטבח היה קטן וחשוך. אתה רוצה משהו לשתות ? שאל האדם את הילד. וזה נענה לו בשלילה. שכן פחד שהוא מנסה להרעיל אותו. בכל זאת, אי אפשר לסמוך עליו עדיין, בגלל שהוא עשה לו כמה פרצופים וצלליות זה אומר שהוא חברו הטוב ביותר ?
הילד הסתובב אנה ואנה בבית, וראה את כל תכולתו של האדם. האדם ניגש אליו ושאל אותו לשמו. בובי. ענה הילד. נעים מאד. אני שלמה. ואתה האורח הראשון שלי מזה עשר שנים.
ענה לו במהירות, והילד לא הבין למה לבנאדם שנראה כל כך נחמד אין חברים. הם ישבו בסלון, ודיברו על כל מיני נושאים, עד כדי כך שהשיחה גלשה לנושאים אישיים ומביכים, שהילד בובי, הרגיש בהם במבוכה גדולה.
מה משמעות השם בובי ? שאל שלמה. והילד אמר לו. אני בחרתי את השם הזה. הוריי קראו לי בני, אבל בגלל שאני רוצה להיות כמו אמריקאי מגניב, אז קראתי לעצמי בובי.
ההורים יודעים מזה ? שאל. לא. ענה בובי.

ככל שהזמן חלף, בובי ראה שאין לו מה לפחד מאותו האדם, והבטיח שיבקר אותו שוב.
הוא חזר לביתו לאחר שעה קלה, ואז אמו פתחה עליו בצעקות. איפה לעזאזל היית ? נורא דאגתי לך. ובובי ענה. הייתי אצל השכן.
אמו כעסה עליו מאד ואסרה עליו עונשים שונים, בין היתר לא ללכת לאותו בנאדם. עונש שהיה נראה לה רצוי, שכן לא הכירה את הבנאדם, ולא רצתה שהבן שלה יסתבך. תוקף העונש היה לחודש שלם.
אך לאחר כשבועיים, בהם בובי ושלמה תיקשרו דרך החלון, בובי שם לב ששלמה לא נמצא יותר.
הוא חיכה לו יום, לא הגיע. חיכה לו יומיים, גם לא הגיע.
אימא, אני חייב לבדוק משהו. אמר ויצא מהבית במהירות. כשהגיע לפתח הבניין של שלמה, ראה מודעת אבל המבשרת על מותו. בובי היה בהלם לכמה שניות, אך מהר מאד תפס את עצמו, והבין שזה חלק מהחיים הנוראיים האלה. אבל הוא שמח שאת ימיו האחרונים הוא בילה עם מישהו ולא לבד, כמו בשנים האחרונות.
בובי היה עצוב, הוא חזר לביתו, אמו לא התייחסה לכך שיצא מהבית. הוא הלך למיטתו הצנועה,
ובכה בכי חרישי. הוא נרדם לאחר כמחצית השעה, ואז ראה בחלון את שלמה, עושה לו צלליות, פרצופים וכל דבר שהיה משמח אותו.
שלמה, אני אתגעגע אליך. אמר לו בשקט ולעצמו. ודמותו של שלמה התפוגגה, ולא חזרה שוב.
הידידות הקצרה והחיובית הסתיימה לה, ובובי, שחזר לקרוא לעצמו בני גדל והפך להיות לנער יפיפה, מצא לו את אהבת חייו והביא כמה ילדים. ובעת הביקור בבית הקברות בזמן האזכרה של אביו, הוא אמר למשפחתו שכבר הוא חוזר. הוא חיפש את הקבר של שלמה, שכן, זה היה כמו מחט בערמת שחת, בגלל כל הקברים, אך הוא מצא אותו לאחר כמחצית השעה, באורח נס.
הוא דיבר אליו קלות, סיפר לו על הישגיו. שם אבן על המצבה לסמן שהוא היה שם. וחזר למשפחתו.
איפה היית, יקירי? שאלה האישה שלצדו.
הייתי ליד קבר של חבר. בואי, בואי נחזור הביתה. יש לנו הרבה מה לעשות. אמר ושתק לאורך כל הנסיעה.