בגשם.

ישבתי על הספסל, בגשם, עם מעיל מסכן וזול שכיסה את גופי בקושי. הגשם משמן הרטיב אותי, ורחו כאילו העיפה אותי מהספסל. מרוב קור נכנסתי לבית הקפה הקרוב, שהיה במרחק בערך 500 מטר. מה שבגשם וברוח מעיפה קשה לעשות. הזמנתי קפה. קפה הפוך גדול. כדי להתחמם. באוויר בתוך הבית קפה הייתה מאוד חמימה ונעימה, בכאילו ביתית. נחמד, חשבתי לעצמי, לא רציתי לצאת משם. המקום הזה הזכיר לי את הבית שלי, בפולין. ממיזמן. אני בת שלושים, ועשרים שנה לא ביקרתי אצל קרובי משפחתי. בגיל עשר אחי " חטף " אותי לישראל. הוא רצה שעוד אדם ממשפחתו יהיה איתו בארץ הקודש. אבל מאז לא ראיתי את משפחתי. כמעט שכחתי את מראה אימי, ואינני יודעת אם סבתי חייה! לחיות בבידוד זו בעיה כל כך גדולה! כול כך כואב בלב, שזה כמו מוות, אבל עינוי ארוך ואיטי שהתמשך עשרים שנה.
דלת בית הקפה נפתחה והתצלצלה. משום הרגשתי שזה מאוד חשוב לי. סבתא וסבא, זשנים למראה, עצובים, בודדים, נכנסו למקום, נתמכים אחד בשני, כך וכך. הפרצופים היו מוכרים לי, אבל ראיתי ובחרתי להתעלם. " אליושה, תעזור לי להתיישב" שמעתי את הסבתא המוכרת לי מידי שלא רציתי להאמין שזו היא. אבל זהו שמו של… " אימא? אבא?" שאלתי אותם. הם הסתכלו עליי. והם חייכו. הם זיהו אותי! "אימא, אבא!!!" צווחתי בפולנית. נפלתי לעייהם בחיבוק. דמעות זלגו כאן וכאן. הכאב והבדידות, העיניוים והמוות האיטי והמנוון, נהלמו בהרף עיין! " אימא, אבא!" עדיין , תמיד, אבל תמיד הוקסמתי מהמילים האלו, וגם עכשיו, הקסם שלהם חל עליי במלוא העוצמה. " אליונושקה שלי!" אימא שלי לחשה. הדמעות זלגו, וזלגו ושום דבר לא הפסיק אותם.
הגשם נעלם, הרוח הלכה והשמש הפציעה. והיינו שוב משפחה מאחודת.
אבל רגע. איפה אח שלי?