את בריאה, בגן עדן?
חייכתי חיוך עקום, סוקר במבטי אחר האנשים העוברים והשבים, לבושי השחורים והאיפור הכבד, לבושי המסכות, מסתרי חוסר האכפתיות המובהק. חייכתי חיוך זעיר, מנסה לייצב מבטי, מנסה לייצב קולי הרועד, דבר אשר נחל כישלון קודר.
"אדי.." נשמע קול מוכר לצדי, רך, כמעט כלחישה, מתלווה למשיכות בלתי פוסקות לשולי מכנסי, מכנסי ג'ינס כהות, אותן המכנסיים אשר היו לרגלי בעת קבלת הבשורה אשר ריסקה חיינו לכדי רסיסים חסרי כל היגיון.
הסבתי מבטי אל עברה, אל עבר אחותי הקטנה הנתלית לרגלי, פוערת זוג עיני עגל כהות לרווחה, מניחה לרוח הקלילה לבדר שיערה הבהיר, מחייכת חיוך תמים, חיוך לא מודע.
"אה, מותק?" השבתי בשאלה, מנסה לייצב קולי עד כמה שיש ביכולתי לייצב, לעמוד כגב תומך ויציב לאותה הילדה הזעירה לממדיה, אחותי הקטנה.
"למה כל כך הרבה אנשים באים לבקר את אמא?" שאלה, תמימותה חוצת הגבולות נשקפת לעיניה, שפתיה חשוקות, לחיה סמוקות עצם ההמתנה הממושכת תחת השמש הקופחת ולגופה בגדים שחורים וארוכים, כמכובד לאזכרה.
"הם באים לכבד אותה בנוכחותם.." השבתי, מחייך חיוך מאולץ לשנית, אוחז לגוף הזעיר, מאמץ גופה לחיקי, מאמץ נפשה האין יודעת. הריי מאז עזיבתה, האושר נגלה לעיניה. חייה הדלים, האפרפרים, אימצו גוון חדש, גוון בהיר, בוהק, לא נודע.
הנחתי כי ההפנמה קשה, במיוחד לגילה, הנחתי כי ההפנמה קשה, והנחתי לעניין. הסברתי קצר ולעניין, לא נהגתי להיכנס לפרטים כשזה נגע אליה, לא איתה, הנחתי למוחה להפנים הכל באיטיות המייגעת, הלוא נולדה לאותה המציאות השוממת, למציאות אם חולה.
תפיפות קלות ומחרישות אוזניי הדהדו ברחבי בית הקברות הומה האדם, ולהן מתלוות לחישות קטועות, בדיקת המיקרופון החלה, הנאומים קרבים.
נשקתי למצחה ברוך, לוטף לגבה בנחמת מה, מתפלל כי הייתי במצבה, לבימת התמימות, כי חשתי אותו הדבר, כי לא הפנמתי עוד עצם המקרה המייגע.
והנה אנשים עולים אחד אחר השני, ולכל אחד מילים ודמעות להשקיע לקברה, לעצם מותה לאחר אותן שמונה שנות מחלה קשות, שמונה שנות מאבק. אך אף ולא דמעה ביקרה לזגוגית עיני, אני חזק מכדי להישבר בפניי ההמון, אותו ההמון אשר אין ביכולתו להבין כמה קשה לאבד אם, כאשר אין אב. אותו ההמון אשר אינו מבין כמה קשה לעמוד לצד צמד אחים, אשר מיד כלאחר לידתם, החלה אותה מחלה מכלה גוף אימם.
סקרתי את הנוכחים, ממתין כי יעלה, ממתין כי ישא מילותיו, האחד אשר הפנים, האחד אשר השפעת המקרה הטרגי ריסקה חייו, היחיד אשר הזדהיתי עם רגשותיו, היחיד אשר הבין דבר זה או אחר. והנה הוא, ושפתיו רועדות בעצב, לחייו סמוקות, ועיניו דביקות מנחיליהם הבלתי פוסקים אשר יצרו הדמעות לעיניו.
הוא החליק אצבעו תחת עינו, מושך באפו בכבדות, נושם עמוקות, מניח למבוגרים לצדו לסדר את המיקרופון בכדי להעניק לתפילתו, ברכתו, קול. במה.
"אמא.. אני מקווה שאת סוף סוף בריאה.. ושטוב לך בגן עדן.." מלמל ברעד, מייצב קולו, ופורץ מיד בבכי תמרורים, מאשר לדמעותיי לעשות דרכן מטה, להיספג לחולצתי, להעניק לפניי אותה ארשת עצב אשר לא הכרתי כקודם לכן, אותה ארשת עצב אשר העזתי לחשוף אך ורק בפניי עצמי, כנגד מראה, לנבכי חדרי.
"אדי.. אתה חושב.. שאמא בריאה בגן עדן?" שאלה ברוב תמימותה תאומת גניו שלידי, והתמימות שלמילותיו משתקפת לעיניה. הנהנתי קלות לראשי, מושך באפי.
"כן, אני חושב שטוב לה.. היא בריאה בגן עדן.. סוף סוף."
תגובות (17)
איזה טיימיניג נורא. בדיוק התחלף השיר ולשיר עצוב ואז התחלתי לקרוא… וזה פשוט השתלב בסיפור שלך.. אני לא ישקר ואגיד לך שכן ירדו לי כמה דמעות..
את כתבת את זה בצורה כל כך מושלמת… לא אכפת לי כמה "חסר עריכה" או "עצלן" אחד הסיפורים שלך יכול להיות, התיאורים שלך וההשקעה בסיפור כל כך יפים, שאני ממש מצליחה לראות את כל הסיפור לנגד עיניי…
זה ממש עצוב ומרגש :'(
אהבתי מאוד
היא מדהימה. תודה.
עוד סיפור מדהים, שלא דורש עריכה כי הוא מושלם! התיאורים כל כך נוגעים ללב ויפים ביותר. יכולתי לחוש את העצב והאבל של הדמויות. למרות שבהתחלה התבלבלתי במין של הגיבור, אני מצטערת XD
אבל בכל זאת, אהבתי מאוד! את כותבת מדהים!
תודה רבה^^
אדי זה זכר*~*
וואו זה כול כך מרגש אין ספק שהדירוג לסיפור זה צריך להיות 10 לא 5!
משתתפת בצערך :/
הכתיבה מדהימה כול כך ונוגעת ללב :(
עצוב:'(
הכתיבה מדהימה!!
בכלל לא צריך עריכה לזה, זה מושלם כמו שהוא!!
ירדו לי דמעות!!
אני יותר מרחמת על ילדיה..
תודה רבה בכל אופן
מה זאת אומרת יהיי זכרה ברוך? את כותבת על מישהי שנפתרה?
(כאילו באמת נפתרה)
כן.
וואו.. ריגשת אותי, אני קוראת עם דמעות. מדהימה ! מצטערת.. -.-
שמחה שהסיפור שלה ריגש אותך.וזה בסדר
הבן של המחנכת שלי נפטר, יום או יומיים לפני שהסיפור הזה התפרסם. תזמון מושלם.
אני מקווה שהוא גם בריא בגן עדן.
דרך אגב- הכתיבה מדהימה. לפעמים עדיף לא לערוך דברים.
תודה… משתתפת בצערך.. אכן תזמון זה עניין.. לא נודע
היי. מעטות הפעמים בהן אני מגיב לסיפורים של אנשים אחרים בכתב. לא בגלל שאני מתנשא או שחצן. בדעה שלי כל סיפור או קטע מבטא תחושות ומסרים שהכותב בא להעביר וכנראה שאף פעם לא יצא לו. מעבר לרמת הכתיבה, בין אם היא נכונה או לא, כל סיפור בפני עצמו, של כל אחד הוא מיוחד. ולכן אין נכון או לא נכון לטעמי. אני יכול לחלק לך המון מחמאות על הכתיבה שלך כי היא בהחלט כתיבה ראויה לציון, אבל דווקא לא היא זו שעושה את הסיפור למיוחד. אני חושב שאתה נותן פה משהו הכי אמיתי מהמקום הכי עמוק. גרמת לי להגיב. שמע, לא משנה מה יגידו, בין אם רוב התגובות יהיו מחמאה או לא, אתה בינך לבין עצמך ניהלת פה את הדיאלוג המיוחד הזה הכי טוב שאפשר. סיפור מרגש ועצוב.
אני נקבה.. השתמשתי בדמות מסוימת בכדיי להעביר סיטואציה מדהימה שריגשה אותי,סיטואציה כאובה, הנוגעת לאישה מדהימה. אני שמחה שנהנית, תודה.
הסיפור מרגש מאוד (מה שלא רגיל לגבי), וחוץ מהעובדה ששמת יותר מדי דימויים וכמה שגיאות הקלדה לא חשובות הסיפור מצוין.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר.