אריאל

כשאבא של אריאל יוצא לחרוש בשדה, אף אחד לא מפריע. אף ילד לא יוצא פתאום לשחק בבוץ, אף חקלאי אחר לא נכנס לשדה עם המחרשה שלו. אבא של אריאל עובר הלוך ושוב על השדה, כאילו אם יעבור פעם אחר פעם, הכאב יפחת וייעלם.
אבא של אריאל לפעמים עוצר את המחרשה באמצע השדה. יוצא ממנה ומתיישב על החול הלח. לפעמים הוא יושב ומסתכל אל השמיים, ולפעמים שם גבעול דק בין שיניו, מדליק את הרדיו ומאזין לרשת ג', שירי ארץ ישראל יפה. בימים קשים במיוחד, כמו ביום ההולדת של אריאל בשנה שעברה, הוא מתיישב על האדמה , חופן אותה בין ידיו, ומתחיל לזרוק לכל עבר. איש מתושבי הקיבוץ לא אומר מילה. אם לאבא של אריאל זה עושה קל בנשמה, אז קל גם להם.
אבא של אריאל מסתובב בקיבוץ עם עגלת ממתקים ביום שישי. מחלק לכל ילדי הקיבוץ, סתם כך, כדי שיהיה להם מתוק בעיניים ובלב. אריאל תמיד חשב שזה מנהג קצת מגוחך, אבל עכשיו זה בטח כבר לא משנה.
לאבא של אריאל יש הרבה שיער לבן וקצת שיער אפור. הוא אומר שהשיער נעלם כמו שנעלם לו הצחוק. אף אחד לא שמע את אבא של אריאל צוחק כבר הרבה זמן, יש האומרים שפעם, הוא היה הבדרן של צוות החריש בקיבוץ . כל פעם שרק פתח את הפה, צחקו חבריו במשך שעות ארוכות.
אבא של אריאל תמיד אמר, כשיהיו לי נכדים, אפסיק לחלק לילדי הקיבוץ ממתקים, אשמור אותם להם. כנראה שילדי הקיבוץ ימשיכו לקבל ממתקים כל עוד אבא של אריאל בחיים.
פעם לאבא של אריאל קראו יצחק. היום הוא פשוט אבא של אריאל. כנראה שהוא לעולם כבר לא יהיה יצחק, עם השיער הלבן נעלם גם השם.
ביום שבו יצחק הפך לאבא של אריאל, השמיים היו בהירים ויפים. השמש הייתה במרכז השמיים, ילדי הקיבוץ שיחקו מלחמת מים. רני, השובב מכולם- רץ רחוק רחוק ונתקל לפתע באיש זר ולא מוכר. מאחורי האיש עמדה אישה עם פנים מכווצות, ולידה איש נוסף, עם פנים רציניות. וכולם לבשו אותו דבר, ורני רק בן 5 , אז הוא נבהל נורא.
רני עקב אחרי שלושת האנשים לבושים מדי הזית, אשר הרכינו ראשם בפתח ביתו של יצחק, נשמו עמוק ודפקו על הדלת.
זה היה הרגע בו הפך יצחק לאבא של אריאל. והוא תמיד ישאר אבא של אריאל. גם כשיענק'לה ואהרון ומתי מהחריש , יהפכו להיות סבא של עמליה וסבא של איתי, הוא יישאר אבא של אריאל בלבד. כשתיקי מהמרכולית תהפוך להיות אם לילדה בת 40, וסבתא לנכדה בת 12, אבא של אריאל תמיד ישאר אבא לילד בן 20, עם חיוך שהקיף את כל הקיבוץ, ואהבה גדולה גדולה לממתקים.