אני תמיד אשאר איתך, תמיד.

רינה שכבה במיטתה, היא הייתה חיוורת ועינייה חצי עצומות, לידה ישבה לוסי, מביטה בה במבט מודאג.
"לוסי..?" גימגמה רינה, לוסי פתחה את פיה כדיי לדבר.
"כן?" שאלה לוסי, על פנייה עדין הבעה מודאגת.
"למה את דואגת לי כל כך..?" שאלה רינה, עייניה נעצמו והיא פקחה אותן פעם נוספת.
"אני לא רוצה לאבד אותך" השיבה לוסי בשקט.
"גם אני לא.." אמרה רינה.
שתיי דקות.
חמש שניות.
שעה.
דקה.
שנייה.
רינה חצי גוססת, לוסי מרימה מעלייה את השמיכה.
שתיי שעות.
ארבע דקות.
רינה כמעט מתה, עינייה נעצמות.
"רינה.." ממלמלת לוסי בעצב.
דקה.
עייניה של רינה נעצמות, היא לא פוקחת אותן או משהו.
"רינה!" צעקה לוסי, מרימה את השפורפרת.
הרופאים מבטיחים שיגעו, לוסי המודאגת מנתקת את הקוו.
עצר השעון.
"היא מתה" הרופא בישר ללוסי, לוסי נשברה והחלה לבכות.
"רינה!!" צעקה בבכי, רינה שכבה על המיטה, ללא רוח חיים.
לוסי רצה אליה, הרופאים הלכו, ולוסי שמעה לחישה, לחישה קטנה מתוך החשיכה.
"אני תמיד אשאר איתך, תמיד".