אני משתתף בצערך .

ברק ישב ליד המיטה , משחק עם הכדור הכחול שלו בידו .
" ברק ? " אני שואלת אותו , פוחדת מהתשובה .
" כן ? " הוא עונה לי , רגוע כתמיד .
" אתה חי , אתה שם בשבילי תמיד ? " אני שואלת אותו , רועדת .
הוא נגש אלי , מחבק אותי מאחור . " ברור שכן , " הוא עונה לי .
"ספר לי מתי היית מאושר באמת . " אני מצווה עליו , פוחדת יותר מתמיד .
" בסדר . זה היה בשנה השנייה שלי כחייל . היינו במבצע
למען ישראל , לתפוס מחבלים . " התחיל ברק . נשמתי עמוק , עוד מעט זה יגמר .
" כל אחד היה בשביל השני , הרגשנו כמו משפחה – ולא פחדנו . ידענו שגם
אם נמות , האהבה והאומץ שלנו לישראל ואחד לשני רק תגדל . נמות
למען ישראל . היינו אמיצים . " הוא המשיך . דמעה אחת , קטנה אבל קיימת ירדה
במורד פניי . למה אני לא יכלה לשמוע את הסיפור הזה מבלי להניד עפעף ?
" ואז ראינו אותם . היו להם רובים בידיים , טנקים . היה להם נשק יותר גדול
משלנו , מתוכם . אבל אנחנו היינו חכמים , אמיצים , אוהבים . חיכינו כמה דקות ,
ואז התחלנו במתקפה . כל אחד רץ אל מחבל , תקף , בכוח , במוח . "
" ואז… זה קרה . לא היה בכי , לא היו מכות יותר . שמעתי קול ירייה , ושנייה
לאחר מכן הייתי מוטל על הרצפה . זה כל הסיפור . " סיים ברק .
הוא חבק אותי חזק , מנסה לשכנע אותי שהוא פה איתי , ויעזור לי תמיד .
אבל הוא לא , והוא אף פעם גם לא יהיה . פתחתי את עיני . זה היה רק חלום .
הבטתי אל המיטה הריקה , בה היינו פעם יושבים ברק ואני , מתלוננים על
המורים , ואני הייתי מספרת לו על אורי שלי , והוא היה מספר לי על שחר שלו .
ועכשיו…
אין ברק , שיציק לי עם הכדור , שיספר לי באהבה רבה על הצבא .
עצמתי עיני שוב בכאב . בתוכי שמעתי קול אומר לי : " אני משתתף בצערך . "
רק משתתף בצערך ? זה הכל ? באמת חבל . הגעגועים געו בי .
אין יותר ברק . דמעות טשטשו את עיני , ופשוט שחררתי את כל מה שהיה
קלוע בי כל החודשים הללו . שחררתי את הברק שעדיין היה קלוע בתוכי .