אני לא עוזב אותך

"עזוב אותי! תן לי לעשות את זה!"
הדלת נפתחת. היא יצאה החוצה למרות הרוח והגשם העז. הבגדים שלגופה בהחלט לא תאמו את מזג האוויר. חולצה קצרת שרוולים ומכנס קצר שחור. שערה התפזר ברוח, מסתיר לה חלקית את הרחוב.
"איפה היא, איפה היא…?" לא הפסקתי למלמל. היא לא יכולה לעשות זאת. היא פשוט לא יכולה! עמדתי לפנות לרחוב השני כשראיתי לפתע דמות אדם רוכנת מעל מעקה הגשר שבצד השני. דיי רחוק ממני.
"שיין! לא! חכי שנייה!" צרחתי לעברה והתחלתי לרוץ בכל הכוח שנותר בי. מה היא עושה?
הגעתי אליה בדיוק בזמן ותפסתי בידה. היא כבר כמעט נפלה מהגשר. 'היא התכוונה לכך ברצינות,' עלתה בי המחשבה. החוורתי. ידי התחילה לכאוב והשתדלתי בכל כוחי לא לתת לה ליפול מטה, אל המים הקרים והמאכזבים.
"בבקשה… זה לא מגיע לך. את יכולה להרוויח יותר, תישארי איתי…" ניסיתי לשכנע אותה. השפלתי את מבטי מטה ויכולתי לראות דמעות זולגות מעיניה. היא בוכה בשקט, בלי קול.
"תניח לי… תן לי ליפול, למות. אין צורך בי פה ממילא…" אמרה לעברי בשפתיים רועדות.
"לא! אל תבכי. אני לא אצליח…" זה כל כך קשה להחזיק בנאדם מגובה כזה, ועוד כשהוא בוכה, סיפור אחר לגמרי. עם כל רעידה ורעידה שלה פחדתי שאני אשמוט בטעות את ידה. ואז הדבר האחרון שאני אראה זה את עיניה הפגועות והמופתעות מסתכלות עליי.
מזל שהיה למעקה מין חצי חומה כזאת -דבר שהותקן כדי למנוע נפילה לא מכוונת של ילדים קטנים שגובהם נמוך. החזקתי אותה עכשיו בשתי ידי והשענתי את כל גופי על הגופה, משאיר את גורל שתינו נותן בידיה.
"למה? למה אתה עוזר לי? תן לי ליפול וזהו." אמרה לי, מנסה לשכנע אותי לעזוב את ידה.
"לעולם לא!" צרחתי. "לעולם לא! את לא יכולה לעזוב אותי. מי יישאר לי אחר כך?… אני צריך אותך, רק תישארי בחיים…" עכשיו בכיתי גם אני. הדמעות ירדו בשטף, כמו דיבורי. "לעולם לא מאוחר מידי, את לא צריכה להקשיב להם, הם סתם לועגים לך! אני יודע מי את באמת… בבקשה, אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת שאת רוצה לגמור את חייך, אני לא מוכן לזה!" נענעתי את ראשי מצד לצד בזמן שקולי רק גבר וגבר. כמה אנשים כנראה שמעו אותי ורצו לעזור, אך הם היו רחוקים מידי ואני עמדתי לשחרר את ידי.
"שון… בבקשה, אתה תוכל למצוא מישהי אחרת. אם לא תשחרר אותי שנינו ניפול. אני לעולם לא אסלח לעצמי אם זה יקרה, בבקשה." התחננה לפניי. היה בה כל כך הרבה אומץ אם הצליחה לשמור על קולה יציב עכשיו. לשנייה כמעט שחררתי את ידי אך נזכרתי שהיא עלולה ליפול.
ליפול ולא לחזור.
"לא… לא…" האנשים שראיתי מקודם הגיעו אליי. הם היו שני גברים. אחד החזיק אותי במותניי והשני עזר לי להרים אותה.
בסופו של דבר הצלחנו. הושבנו אותה באמצע הגשר, מונעים ממנה לנסות להתקרב אליו שוב. עטפתי אותה בגופי, מקווה שהוא יוכל לספק לה חום בינתיים, עד שתוכל לעמוד שוב. היא התייפחה לתוך חולצתי, מניחה את ראשה על חזי ומחבקת אותי. "אתה לא תעזוב אותי… בבקשה, אל תעזוב אותי…"
"אני לא אעזוב…" לחשתי לה באוזנה. חיבקתי אותה וכרכתי יד אחת בתוך שערה. ריח קלוש עלה באפי, ריח של הסבון שלה, שהשתמשה בו לפני שיצאה בסערה מהבית.
"בואי נחזור, בואי איתי." אמרתי לה. אחזתי בידיה ותמכתי בה. נפרדתי עם אלפי תודות מאלה שעזרו לי והתחלנו לצעוד חזרה.

היום הכל יותר טוב. היא כבר לא מנסה להתאבד. אני חיי איתה בשלווה, אבל עדיין זוכר את העבר שלה. את מעשיה…
אני הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לה להישבר. לעולם לא אעזוב אותה; ולא משנה לי מה אחרים יגידו, לא משנה לי מה היא תגיד, אני לא הולך לתת לה ליפול.
כרגע אני שומר עליה יציבה. מטפל ומתנהג אליה בכבוד. היא בנאדם ממש מצחיק כשמכירים אותה לעומק. היו כמה פעמים -אני יודע- שהיא רצתה למות שוב, רצתה לברוח מהמציאות, ממני, להשאיר אותי לבד. היא היתה ממלמלת לפעמים בשנתה שאיש לא צריך אותה ושהיא סתם נטל כבד עליי. תמיד הייתי מזכיר לה בבוקר שהיא הדבר הכי מושלם שקרה לי בחיים, כמובן בלי להגיד לה שהיא מדברת מתוך שינה.
אמרו לי פעם משהו משפט מאוד חכם, אני לא זוכר הרבה ממנו, רק שורה אחת-
לעולם לא מאוחר מידי.