אני כל כך שונאת אותך.

היא הייתה נערה מדהימה, חברתי הטובה ביותר, יפה, חכמה, מיוחדת, טובת לב, באמת ילדה שהיא אחת למליון. ואתה יודע מה? היא אהבה אותך, אף פעם לא הבנתי למה אבל היא אהבה אותך, אהבה אמיתית שאין כמותה, חודשים היא דיברה איתי עליך, וכשהצעת לה לצאת, היא קרנה מאושר, בתחילת הקשר שלכם, הייתם כמו זוג יונים, לא מסוגלים להוריד את הידיים אחד מן השניה, שמחתי בשבילה, למרות שלא הבנתי מה היא מוצאת בך, ה׳ילד הרע׳, מלך השכבה, היא הייתה טובה מדי בשבילך. הקשר שלכם החזיק זמן רב יותר משתארתי לעצמי. כשחגגתם שנה ביחד, כבר האמנתי שתשארו לנצח, חשבתי שהשתנת, הייתם זוג יפה כזה, תלתליה השחורים ועיניה החומות והטובות, ועינייך הירוקות שתמיד הסתרו קצת עם קצוות משיערך הבלונדיני שסירקת קדימה. אבל הזמן עבר, והניצוץ אט-אט נעלם, כשנפרדת ממנה, היית חייב לעשות את זה בפומבי, לבייש אותה ככה?! אמרת לה שאתם נפרדים, כשהיא שאלה למה, עצובה, הבטת עליה כאילו שמעולם לא אהבת אותה, כאילו פגעה בך, אמרת לה שאתה אוהב אחרת, קראת לה מכוערת, טיפשה, זונה ושמנה, שוב ושוב קראת לה שמנה, פילה, דובה, וכמו שאני מכירה אותה, היה לה קשה מאוד שלא לבכות שם, מול כולם והיא ברחה. אבל כל מה שאמרת לה, לא פגע בה כמו שקראת לה שמנה, ידעת שהיא לא הייתה מרוצה לגמרי מהגוף שלה, ניצלת את זה, את הנקודה הרגישה ביותר שלה, היא לא הפסיקה לחשוב על זה, היא התחילה לדלג על ארוחות, לוותר על פחמימות ושומנים לטובת ירקות, לאחת מכן גם על חלבונים כל היום היא רק שתתה מים ,אכלה ירקות והתעמלה, ראיתי אותה נעלמת לי מול העיניים, ולא יכולתי לעשות כלום, היא לא הקשיבה לי, רק חשבה על דרכים תהיות רזה יותר, תגיד, ידעת שמתים מאנורקסיה? היית צריך לחשוב על זה לפני שקראת לה שמנה, לא חושב? עכשיו היא מתה, אני מתגעגעת אליה כל כך, אבל לא לגרסא הגרומה ועצובה שלה, לגרסא מלאת החיים, שהייתה צוחקת, שמחה, מאושרת, מאושרת עם איך שהיא נראתה, מאושרת עם מי שהייתה, מאושרת.
ואתה, אתה גזלת את זה ממנה, אני שונאת אותך.