"אני חי"

ישב הוא בחדר עפוף אבק וריח עתיק ימים.
הכיסא המתפרק חרק עם כל תזוזה שעשה האיש הזקן. החזיק הוא בעט ודף לבן היה מולו, ניסה הוא לכתוב ללא הצלחה. שום דבר לא הותיר אחריו שישאיר זכרון ולו קטן ממנו ומאישיותו. משפחה לא נותרה לו והחיים לא האירו לו פנים. מוזיקה ישנה נשמעה ברקע מהפטיפון הישן שעוד בדרך נס כלשהי, עבד.
וכי על מה יכתוב?, דברים טובים לא עשה בחייו ואלו שכן עשה, מתו עם היקרים לו.
האיש שלח את ידו ותפס את שיערו האפור והארוך בכוח, כמנסה לתלוש אותו ממקומו.
האיש החל לכתוב לאיטו כאילו מחכה לאותה השראה מיוחדת, שהרגיש בימי נעוריו, להכנס בו שוב. מילים ספורות כתב, אך כשראה שמילים נוספות אין בו, התייאש והפיל את העט מידו. ידיו עברו על פניו חרושות הקמטים והכאב, כמנסות להחזיר להן את יופיים מפעם.
אך לפתע, האיש הרגיש ניצוץ השראה נדלק בנשמתו המייוסרת. מהר לקח את העט והחל לכתוב, אך עם כל אות שכתב הרגיש את נשמתו עוזבת אותו. כשהבין שזהו הסוף כתב מהר ככל יכולתו, עם כל שורה שכתב, הכתב נהפך קריא פחות. לבסוף, נפל ראשו של הזקן על הדף מחוסר חיים. כשנמצא הזקן בבוקר שורה אחת מובנת, הייתה על הנייר.
"קראו לי שון, אני חי."