אני זוכר את היום ההוא שאמרת שאת מוותרת.

אני זוכר את היום ההוא שאמרת שאת מוותרת.
היה לך קר אז ביקשת שאסגור את החלון.
בחוץ ירד גשם ורוח חזקה טילטלה את התריסים בחדרך.
את הסתכלת למעלה. לא ישנת ולא דיברת. היית בוהה בקיר מעליך,
לפעמים מבקשת עוד שמיכה, עונה לרופאים בכן ולא ונאנחת כשכואב לך.

פעם ניסיתי לשאול אותך מה את עושה שם כל היום.
"נושמת"
מלמלת בניעת שפתיים מבלי להסיט את מבטך.

זה היה שלוש וחצי בלילה. את הערת אותי בקריאות עזרה.
"סיימתי," לחשת. "הכל מוכן. אני מוכנה!" צעקת אל עבר החלון הפתוח.
"אחותתת!" קראתי לעזרה. שתי אחיות פתחו את הדלת ומזרק בידיהם.
הם מהרו להזריק אל תוך שקית האינפוזיה שלך את הנוזל השקוף ומדדו את קצב הדופק שלך.

מאותו הלילה לא הסכמתי לעזוב אותך לרגע. הייתי יושב לידך ומחכה שהזמן יעבור.
ראיתי אותך נעלמת עם הזמן. מצטמקת בתוך חלוקך הלבן.
"אני מוכנה" היית אומרת מדי פעם. האחיות שהתרגלו היו מניחות לך לצעוק.
הן היו מסתכלות עלי במבטי רחמים ואוספות את התרופות מהשידה בלי לומר לי מילה.

כמה ימים לפני הסוף ביקשת ממני להביא לך את האלבום תמונות שישב בביתך.
הנחתי אותו בידייך הרועדות. מחכה לשמוע על סוד משפחתי, גילוי, עצה להמשך, בקשה אחרונה, משהו.
אבל את רק פתחת אותו באמצע וצחקת.
זה לא היה מסוג הגיחוכים העייפים שהיית עושה כשאחד הרופאים היה אומר משהו מחוכם.
זה היה צחוק אמיתי. כזה שהעניים מתכווצות והשיניים בולטות קדימה.

הצבעת על תמונה שלך ושל ההורים שלך. את לבושה בשמלה לבנה ושני צמות קלויות בשיערך. אימך שמחזיקה אותך אל ליבה מביטה היישר אל המצלמה. מבטה חזק ועוצמתי.
אביך המוצק אוחז בידה של אימך ופניו מופנות אליכן.