אני אחרת

"למה היא הגיעה לכאן?".
"תראו אותה! מגעילה".
"איכס, לברוח מהר! היא מסריחה!".
"היי מה את לא יודעת לדבר, מסריחונת?".
"איפה נולדת? בפח הזבל?".
קולות הילדים נשמעו. ומיד עברו לצרחות מבעיתות.
"חדשה… אני", אמרה אנה בחיוך, "אני… אוקראינה… להגיע לפה עולה חדשה".
"היי! אנה! נראה לי התבלבלת", אמרה ילדה אחת, "הכיתה של המוגבלים לידנו, לא כאן".
"כיתה… מוגבלים?", שאלה אנה בחיוך נוסף.
"תקשיבי בלונדה! כל הבלונדיניות טיפשות! בדיוק כמוך, תחזרי לאוקראינה רוסיה מגעילה!",
צחקה ילדה נוספת.
המורה נכנסה לכיתה ואמרה בחיוך גדול, "זו אנה, עולה חדשה, כבדו אותה בהתאם".
"אני אנה", חזרה אנה, "אני עולה חדשה".
"כן אנה, את לא חייבת לחזור על זה", ילדה בעלת שיער ארוך חום גלגלה את עיניה החומות.
"אנה, תשבי ליד רומי", אמרה המורה, "רומי קומי בבקשה ותראי לאנה איפה היא יושבת".
לאנה היה קשה בשיעור הראשון. כל הילדים הסתכלו עליה ועשו פרצופים מאחורי גבה.
בהפסקה ילדים הציקו לה וניצלו את זה שהיא איננה יודעת עברית.
גם בשיעורים היא התקשתה להבין את השפה. למרות שהצטיינה בשיעור מתמטיקה,מדעים וגאוגרפיה. השפה הייתה אתגר קשה בשבילה.
ימים רבים ישבה אנה לבד בהפסקות, בלי חברים. היא ניסתה ללמוד עברית אבל זה לא קל.
"הי אנה את סתו", אמר ילד בגיחוך. "מה?", שאלה ענה בחיוך. כל הילדים צחקו ואנה הרגישה את ההשפלה, ההשפלה הזו שעד שילד מדבר אליה שוב הוא מתאכזר אליה ועוד מול ילדי הכיתה.
"תלמידים, חודש מקסים עבר מאז שאנה הגיע לבית הספר", הכריזה המורה בחגיגיות, "אנה את תעשי שיחה אם כל ילד וילדה בכיתה, כדאי להכיר קצת יותר, אני רואה שקשה לך להתחבר".
אנה הנהנה, היא לא הבינה מילה אך כדאי שלא יגידו לה קללות החליטה להנהן ולשתוק.
ראשונה הייתה רומי. אנה ורומי ישבו אחת ליד השנייה מאז הגיעה אנה. רומי הייתה ילדה יפה. היה לה שיער חום שתמיד היה קלוי לצמת דג. עיניה היו ירוקות עם גוון כחלחל עדין.
"טוב תקשיבי אנה", התחילה רומי לדבר כששתיהן ישבו לשיחה במסדרון מחוץ לדלת הכיתה, "אף אחד לא סובל אותך בכיתה, כדאי שתתחפפי מפה לפי שנגרום לך להתאבד".
"למות?!", נבהלה אנה ששמעה מילה זו פעמים רבות מאז הגיעה לכיתה.
"כן! בסדר! רוצה למות? תמותי! גם ככה לאף אחד לא אכפת ממך", המשיכה רומי וחייכה לעצמה חיוך קטן.
"אני לא רוצה למות! את רוצה להרוג אותי?!", תפסה אנה את שתי צמותיה הבלונדיניות הקצרות.
"יואו! יא סתומה! תפנימי כבר!", צעקה רומי, "כולם רוצים להרוג אותך! כדאי שתפנימי את זה כבר ותפסיקי להשתחצן!".
לאנה החלו לזלוג דמעות על לחייה הצחות, עורה בצבע שלג התחוור לצבע בהיר יותר. עיניה הכחולות הקטנות והיפות הפכו לאדומות מדמעות.
אנה קמה מהכיסא והחלה לרוץ לחצר. "לאן את רצה? מה את מפגרת?!", צעקה רומי אחריה.
"אני הולכת למות!", קולה של אנה הפך לצווחה נוראית.

כל הזמן יש בריונות, אנה בסוף מתה בסוף הסיפור.
אנא! תפסיקו אם הבריונות!