אל תיתני לי ללכת..

את עמדת שם מולי, הסתכלתי עלייך והיה קשה לי לנשום.
איך שהבטת בי, העיניים שלך שרצו להתפרץ בבכי אבל לא נתתי להם.
אמרת לי ללכת, אבל עמדתי על שלי ואמרתי לך 'לא'.
המילה הקשה הזאת שרציתי להגיד אותה כבר כל כך הרבה זמן, היום אמרתי אותה.
הסתכלת עליי ושתקת. שתקת את השתיקה הנצחית שלך.
רציתי כל כך להתקרב, ללטף, לחבק אבל עמדתי ושתקתי כמוך.
בשתיקה הזאת הרבה תמונות רצו לי בראש, תמונות שלך.
תמונות של העבר, על איך שחיבקת אותי חזק ואמרת לי 'אני לא ייתן לך ללכת'.
היום את נותנת לי לעזוב אבל אני לא רוצה, אני יעשה הכל כדי שלא תיתני לי ללכת.
הרגשתי דמעה, דמעה שנזלה מעין דמעה אמתית.
אני עדיין מסתכל עלייך, ואת עליי.
זה כל כך קשה. והכל למה? בגללי! כי הייתי טיפש.
אבל אני מצטער על כל רגע ורגע שלא הייתי אתך.
אני חושב על כל הדברים האלה, אבל למה בעצם אני לא אומר אותם בקול?
אני מתבייש? אני חושש? אני מהסס? אני לא מצליח להוציא מילה מהפה!
אני מנסה לדבר אבל אני לא מצליח, אני רואה שאת באותו מצב שלי.
את כל כך יפה, עם השמלה האדומה והצמה הארוכה.
עשיתי טעות. אני יודע אבל עם רק את היית יודעת.
לקחתי אומץ והתקדמתי בצעדים כבדים אלייך עדיין לא אומר כלום.
התקרבתי קרוב קרוב מחכה שתגידי לי משהו אבל רק שתקת.
חיבקתי אותך חזק חזק, בשתיקה ארוכה ומייאשת.
התקרבתי לאוזנך ולחשתי 'אל תיתני לי ללכת'.
התקרבת גם את לאוזני ולחשת 'אני לא ייתן לך ללכת'..