"אל תבכי…"
"אל תבכי…" ניחם אותי אבא.
הייתי בת שנה כשזה קרה. כשילד בן שנה הוא לא בוכה שאמא שלו מתה. הוא פשוט ממשיך בחייו.
ועכשיו, אני בת 10, ואני זוכרת. זוכרת, ובוכה.
"איך אני יכולה לא לבכות?"
אני לא מאמינה שאיבדתי אותה. רק שנה כדיי להכיר אותה, את האדם הכי חשוב בחייו של ילד!
אמא. אמא. המילה הזו מעבירה בי צמרמורת. בשבילי זה קצת כמו חפץ. משהו שיש לאחרים, ולי לא.
"היא לא הייתה רוצה שתבכי…"
אבל אני לא הכרתי אותה. מה היא, בעצם, בשבילי?
"אני לא יודעת שזה מה שהיא הייתה רוצה"
היא בשבילי משהו לא אמיתי. מענין איך היא נראית. ולמה היא מתה בכלל? למה אלוהים לקח אותה ממני, שהייתי רק בת שנה?
"אבל אני יודע"
אבא לא מבין שזה כואב לי לדבר עליה? היא משהו שלא היה לי! למה הוא עושה את זה? למה הוא מדבר עליה? למה הוא מספר לי כל שנה שזה התאריך שאמא מתה?
"יופי לך"
תגובות (3)
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח הייייי!!!
יאי!
הזכרת אותי!
וכמו כמה כותבים אחרים מהאתר, בבקשה תקראי לי ריקי.
אני יודעת שאת לא קוראת לי ככה הרבה, אבל בבקשה!!!
מה עם הקטע? *ריקי* זה קטע עצוב.
אי אפשר להיכנס לפרק הבא :(