אכזבה מאכזבת

"אני אוהבת אותך," לחשתי לאוזנו, שפתיי מעבירות קו לאורך צווארו. התשוקה עדיין זורמת בעורקיי.
"ממ, נחשי מה?" אמר בקול צרוד מתענג על נשיקות הפרפר המתוקות שאני מניחה על צווארו ברכות. "אני אוהב אותך יותר." קבע, תופס במפרקי ידי והופך אותי במהירות. תוך שניה הייתי שכובה על המיטה מתחתיו והוא מעליי, מסניף את צווארי.
–
הרוח שנשבה והעיפה את שיערה, חזרה ושבה לסתור את עורה.
עור לבן שברירי שמכחיל, מאוויר של הלילה, אשר עוד לא התחיל.
שינוי מהסוף להתחלה, בין האמצע לסוף, עד שיגיע הרגע שבו יכה התוף.
הקולות אשר ירעדו במשעול האמת, ירדו מין השקר במדרגות המת.
ומתי שנבין את אשר נאמין, נקבל את כל האושר שממתין.
ממתין לנצח ולגאולה שלו, לאדם הקטן ולשונה שבו.