אינו…

הכל התחיל בתאריך החמש עשרה לדצמבר.
קים הייתה ילדה בגיל תשע, היא הייתה בעלת שיער חום בהיר שהגיע לה עד הכתפיים והיו לה עיניים בצבע תכלת.
לקים היה כלבה מזן רועה שוויצרי, הפרווה שלה היה לבן כשלג.
לכלבה קראו אינו כיוון שהילדה אהבה יפנית, הרי אינו זה כלב ביפנית.
אבל ביום גשום אחד.
חבורה של כארבעה ילדים, ריי, שון, יובל ומנהיגם קור, נכנסו ראו אותה מחבקת את הכלבה שלה, את אינו בפארק שהיה ריק, ושלהם לפי מה שהם אומרים.
"יוב, תפוס את הכלבלבה המכוערת הזאת" ציווה קור ליובל.
"לא, לא בבקשה תחזירו לי את אינו" צעקה קים והושיטה ידיים לכלבה שלה.
"אסור להיות בפארק הזה, הוא שלנו" אמר ריי.
"ומותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים לפולשים" המשיך אותו שון.
"דיי, בבקשה תחזירו לי אותו, אני מבטיחה לא לבוא לכאן יותר" אמרה קים בבכי.
"יוב, תבעט בה" אמר קור בזמן שעיניה של קים מתרחבות.
"לא!" צרחה קים בכל כוחה כשראתה את הכלבה צונחת באדמה מבעיטתו של יוב.
"לא" רצה קים אל הכלבה בבכי.
"עופי מפה, עוד לא סיימנו עם העונש" שון הרים את הכלבה.
"לא!" צרחה קים וניסתה להשתחרר מאחיזתו של ריי.
"סתמי" צרח עליה ריי ובעט בה בגב.
"אני רק אסיים את הבירה" אמר קור והוציא בקבוק זכוכית ירקרק.
"אה טעים" אמר קור ומיד ניפץ את הבקבוק על הצוואר של הכלבה.
"אינו!" צרחה קים ובכי רב בעיניה, מתפללת למבוגר אחראי שיעבור ויעזור לה.
"והמספריים" אמר שון ומסר לקור את המספריים שלו.
"לא לא לא לא ל, בבקשה לא" בכתה קים כלכך הרבה.
"לא!" צרחה קים כלכך חזק במחשבה שמישהו מבוגר ישמע זאת.
"המ, קודם קים או הכלבה?" שאל קור.
"הכלבה, ככה שיערה של קים גם יטונף" אמר לו יובל.
"רעיון יפה, יוב" אמר לו קור וציווה על ריי להרים את הכלבה ולפתוח את פיה.
קים לא צרחה הפעם היא פשוט צפתה בזה המומה מהסדיסטיות של הילדים בזמן שדמעות נוספות מציפות את פניה, הילדים הם חתכו לכלבלבה המסכנה את הלשון וזרקו את הלשון הכרותה על פניה של קים.
קים הרגישה נורא היא הרגישה כאילו הוא כל רגע מתפוררת לרסיסים מרוב הפחד והעצב.
"ותורך" אמרו שון וקור ביחד, קור התקרב אל קים והתחיל לגזור את שיערה ולפרוע אותו.
"גם את הלשון שלה?" שאל ריי.
"רעיון טוב, ככה היא לפחות תשתוק" אמר קור ופתח לה את הפה בכוח וגזר לה את הלשון כמו לכלב.
דמעות רבות, כלכך המון דמעות היו לקים המסכנה, שרק נכנסה לפארק בלי ידיעה.
"יש לי רעיון נחמד לסוף" אמר שון.
"והוא?" שאל קור.
"בוא נגזור לכלבה את הבטן ונאכיל את האידיוטית הזאת באיבריה הפנימיים" אמר שון בזמן שעיניה של קים נפערו.
"אני אוהב את צורת המחשבה שלך" צחק קור והתקרב אל הכלב.
"רק הסכין היפנית שלי" אמר קור וחתך לכלבה את הבטן.
"מעיים, כליות, ריאות ו מה עוד?" שאר קור מוציא את האיברים.
"אל תשכח את הלב" אמר לו שון.
"זה לא טיפה מוגזם?" שאל יובל.
קור קם משם תפס סלע ופשוט ריסק ליובל את הראש.
"ידעתי שהוא לא רציני" אמר קור וחזר לכלב להוציא את הלב.
"בתאבון" אמר קור והתקרב לקים עם חיוך.
"מעיים" אמר קור ודחף את זה לפיה.
קים הרגישה נורא היא רצתה למות, היא רצתה שהסבל הזה יגמר.
"כליות" אמר קור והכניס את זה לפיה.
דמעות יצאו שוב מעיניה ופיה היה מלא בדם.
"ריאות" אמר קור והכניס ריאה אחת לפיה ואז את הריאה השניה.
"ולבסוף הלב" אמר קור ולא סתם הכניס את הלב לפיה, הוא גרם לקים פשוט ללעוס את הלב ולבלוע אותו.
"בשלב הזה קים פשוט בכתה בכי כלכך נוראי.
בכי שאי אפשר לתאר מרוב העצב, בכי כמו של תינוק.
"זהו, ושלא תעזי להתקרב לכאן יותר" אמר שון והשאיר אותה לבכות.
"לאחר כעשר דקות ארוכות הגיע בן אדם מבוגר ואחראי וראה את הכלבה מתה עם בטן פתוחה חסרת איברים, את יובל שוכב מת עם ראש מרוסק.
"הי מה קרה?" שאל האיש כשראה את קים יושבת בוכה עם דם בפיה ולידה קיא עם כליות וריאות.

~הסוף~