איך יכולת?

סיפור עצוב מנקודת מבטו של הכלב,כי גם כלבים מרגישים אהבה, ונטישה.. לא כתבתי אבל תרגמתי את זה מסרטון ביוטיוב (הקישור לסרטון נמצא למטה ב"רציתי להוסיף"):

כשהייתי גור…
שיעשעתי אותך בריצה בחדר ובמשחק וגרמתי לך לצחוק.
קראת לי "הילד שלך", אך כשגדלתי מעט התחלת לקרוא לי "החבר הכי טוב שלי".
כשהייתי "רע" היית מנופף באצבע אליי והיית אומר "איך יכולת?", אך מיד אחר כך היית נרגע ומלטף אותי. הייתי לוקח תנומות ארוכות על הדשא בחצר כשחיכיתי לך שתחזור מעבודה. הייתי נכנס למיטה שלך כשחלמת חלום רע, ומלקק לך את היד והיית מספר לי על החלום שלך.
ואני.. אני לא יכולתי לחשוב על חיים יותר מושלמים מאלה.

אבל כשהתאהבת…
היא, עכשיו המשפחה שלך, אישתך..
אז הילד האמיתי שלך הגיע לעולם.
שמחתי בשבילך, והתפעלתי מכמה הוא דומה לך.
גם אני רציתי לדאוג לו ולטפל בו כמוך וכמוה, אבל היא חששה שאפגע בו ונאלצת לנעול אותי בחצר כל היום.

כשהוא התחיל לגדול…
נהייתי חבר שלו. הוא תלש לי שערות רבות מהפרווה, תקע לי אצבעות בעיניים, משך לי באזניים, ונתן לי נשיקות על האף. אהבתי שהילד נוגע בי, מפני שהמגע שלך כל כך נדיר עכשיו. ואני אגן על הילד הזה בחיי אם אצתרך. אני מתגנב אל מיטתו בלילה ועוזר לו להתגבר על הפחד מחושך או סיוטים. ויחד אנחנו מחכים לאוטו שלך חוזר מהעבודה בגינה על הדשא.

היו זמנים…
שאנשים בעבודה שלך דיברו על כלבים ומיד התפרצת וסיפרת סיפורים עליי.

עברו כמה שנים מאז…
והיום אתה אפילו לא תורח להזכיר את שמי כששואלים על הכלב שלך, אתה אומר "כן" ומעביר נושא. אני כבר לא נקרא "הכלב שלך" אלא "רק כלב", ואתה שופט כל דבר בהתנהגות שלי בעובדה שאתה מנופף אלי אצבע במשפט "איך יכולת?" גם אם רק עברתי מול הטלוויזיה.

עכשיו…
יש לך קריירה חדשה בעיר אחרת. ואתה ומשפחתך תאלצו לעבור לבניין אחר, עם איסור על הכנסת בעלי חיים. עשית את ההחלטה הכי טובה בשביל ה"משפחה" שלך, אבל היו זמנים שאני הייתי המשפחה היחידה שלך… התרגשתי מהנסיעה באוטו עד שעצרנו והגענו ל"מקלט לבעלי חיים". זה הריח מכלבים, חתולים, פחד, וייאוש.
מילית את הניירת ואמרת "אני יודע שתמצאו בית טוב עבורו", לחצתם ידיים והגברת נתנה לו מבט עצוב. כשהתרת את ידיו של הבן שלך מהקולר שלי הוא צרח "לא אבא! בבקשה אל תתן להם לקחת את הכלב שלי!". התחלתי לנבוח אך הגברת לקחה אותי משם, הדבר האחרון שראיתי מהמשפחה שלי היה את הילד נמרח על הרצפה צורח ובוכה. באת אלי דקה אחר כך ליטפת לי את הראש והלכת, התחמקת מלהסתכל אל תוך עיני.
אחרי שהלכת האישה הסתכלה לי בעיניים ואמרה "אתה בטח מבוהל, יכול להיות שלא תמצא עוד בית טוב". היא לחצה לך ידיים בפעם האחרונה ואמרה "איך יכולת?".
המקלט שם אותנו בכלובים והאכיל אותנו, אבל אני איבדתי תיאבון לפני הרבה זמן.

לראשונה…
כל פעם שמישהו נכנס דרך השער, רצתי נבחתי וקישקשתי בזנב בתקווה שזה אתה, שאולי שינית את דעתך, שאולי כל זה היה רק חלום רע. לאחר כמה זמן קיוויתי לפחות שזה מישהו שאכפת לו, מישהו שאולי יציל אותי.

לאחר שבועיים…
שמעתי את הצעדים של האישה מתקרבים אל הכלוב שבו החזיקו אותי, היא לקחה אותי לחדר מוזר. שמה אותי על השולחן וליטפה את אוזניי, ואמרה לי לא לדאוג, שכל זה יסתיים עוד שניות. היא הזריקה לי משהו לווריד והרגשתי מאוד מטושטש שמתי את ראשי על השולחן ועצמתי עיינים, אך כל מה שיכולתי לשמוע זה את הילד שלך צועק ובוכה, וכל מה שיכולתי לראות היה אותך מרים אותו ומכניס אותו לאוטו עם מבט קפוא, בלי לומר מילה.
אתה הצלת אותי ממקום כזה בדיוק לפני שנים, אתה הענקת לי בית, אתה נתת לי הכל. אני חייב לך את חיי.. ואני אוהב אותך בכל ליבי!

אבל, איך יכולת?