אייל רוזן פרק 1

פרק 1
הוא נקש בעצבנות על שולחן העץ המהגוני, קרני השמש השוקעת ריצדו מבעד לקיר הזכוכית שהתנשא לגובה ארבעה מטרים וסנוורו את עיני המשקיעים שהסבו לשולחן מחכים בדריכות למוצא פיו. השקופית האחרונה נראתה קפואה על המסך, מדבר יהודה בתפארת יופיו , צחיח, יבש וערום , אגם כחול הפר את חוקי הטבע ויצר כתם צבע ססגוני בינות לגבעות החול. מסביב היו פזורים ביתנים לבנים, גגותיהם מעוצבים היו בצורת עננים שהוסיפו נופך לתמונה הפסטורלית , בצידו המזרחי השתרע מגרש טניס מקורה בסוכת זכוכית שקופה.מבעדה ניתן היה להשקיף אל ים המלח שהשתרע למרגלות המצוק. בצידו המערבי במרחק כמה קילומטרים התפתל כביש סלול לעבר מנחת המסוקים. שני אריות מוזהבים החזיקו בשלט ענק "ברוכים הבאים למלון צל הגשם". אף כוכב לא עיטר את השלט, ולא מפני שלא היה ראוי, כי אף אחד לא ידע לאמוד בדיוק את המלון הכי מפואר בעולם שחצה את כל הסטנדרטים… כי אף אחד לא יכל להתחרות במוחו הקודח והיצירתי של אייל רוזן.
דממה מעיקה שררה באולם הישיבות, זו הייתה אמורה להיות הפגישה האחרונה לפני חתימת הסכם הרכישה, לאחר משא ומתן ארוך, פגישות עם קרנות הון, והתמודדות עם קבוצת משקיעים פרטיים. לפתע התרומם מכורסת העור השחורה והתחיל להלך בחדר מקצה אחד למשנהו, עיני כולם עקבו אחריו, היה בו משהו מרתק, ממגנט אך מאיים כאחד, הוא נישא לגובה מטר שמונים ושלוש, חנוט היטב בתוך חליפה כחולה שהחמיאה לגזרתו החטובה, חולצתו הלבנה הבליטה את גוון עורו השזוף, השיער האפור שהחל מבצבץ בצדעיו עמד בסתירה למראה פניו הצעירות, עיניו הכחולות התרוצצו בעצבנות, ידו הימנית תחובה הייתה בתוך כיס מכנסיו, כשהאחרת מחזיקה במותנו, אף אחד לא העיז להפסיק אותו, הרגשת הביטחון הלכה ונמוגה ככל שחלפו הדקות. הוא נעצר כשהוא נשען על הקיר מביט אל הים כשעיניו ממצמצות אל האופק,לרגע היה נראה כה שברירי.
"העסקה בטלה". אמר כאילו לעצמו והסתובב מבלי להישיר מבט. הוא פנה בצעדים מהירים לעבר הדלת כשהוא מותיר אחריו פיות פעורים ותהיות, "אלין תסגרי את הישיבה, ותכניסי את הדגם לכספת". "אבל אייל…" "אלין, שמעת אותי היטב, תשחררי אותם בלי אבל " הוא רכס את מעיל העור, והתקדם לעבר היציאה, אלין חייכה לעצמה, חיכתה לריטואל הקבוע, גם הפעם לא חרג ממנהגו, "אלין, ראית את המפתחות שלי?".היא נופפה לו בצרור העמוס והושיטה לו חבילה קטנה, "שכחתי להגיד לך, זה הגיע הבוקר" הוא הסתכל על הנמען, שבריר של חיוך הבליח לרגע את ארשת פניו הרצינית, "למה לא אמרת לי?" "שכחתי". "מה זאת אומרת שכחת, את לא יודעת כמה זה חשוב לי, חודשים אני מחכה לזה" "מנין לי לד…." "את לא כאן כדי לדעת, את כאן כדי לעבוד, תעבירי לי מחר רשימת מועמדות למזכירה אישית, נראה לי שאת כבר עייפה, אני רוצה מסביבי עובדים דינמים" אלין הביטה בו, עשר שנים היא מזכירתו האישית, פעמים רבות תהתה לעצמה מי תלוי במי, היא בו, או שמא הוא בה, כבר עשר שנים שהוא מאיים על פיטורים, מאיים ומקיים לגבי עובדיו, משום מה אצלה, זה נשאר בגדר של איום אבל הפעם היה נראה כועס יותר מתמיד, מה תוכן החבילה שהוציאה אותו מכליו?!. תהתה לעצמה… "האמת שאנחנו פיטים" פלט מתחת לשפה. הוא הוציא מכיסו הפנימי מעטפה והגיש לה. "גם אני כמעט שכחתי…. " הוא טרק את הדלת הראשית ונעלם במסדרון. היא פתחה את המעטפה , מנסה להיזכר אם היום זה הראשון לחודש, ובכלל ממתי הוא משלם לה בצ'ק… לפתע הבחינה בפתקית קטנה , בשוליה היו צמד מילים כתובות בכתב קטן וצפוף "מזל טוב", כאילו פחד להכריז על מחווה של אנושיות לאשה שמסרה את כל נשמתה , שהגנה על פרטיותו בחירוף נפש מול עיתונאים וצהובונים למיניהם, ובו בזמן ניהלה את סדר יומו העמוס, היא ידעה כל פרט הקשור אל צרכיו הגשמיים, מתי לדבר, ובעקר מתי לשתוק, כן רוב הזמן היא שתקה מול שתיקתו הרועמת. פעמים רבות נפגעה ממנו עד עמקי נשמתה, אבל משהו בחוש האמהי השביעי שלה אמר לה, כי מאחורי מסך הברזל מסתתר ילד קטן שנרדם בנערותו והקיץ בבחרותו.
אבל מי לעזאזל אתה, אייל רוזן ??????