"אייכה – התבודדות"

יושבת על הסלע, מקשיבה לשקט שמסביבי
רק קול ציוץ הציפורים וקולות העלים הפרו את הדממה.
אני כאן, לבד עם עצמי. עם מחשבותיי.
מביטה מעלה אל השמיים הכחולים מנסה לגלות סימן כלשהו שאכן יש שם מישהו
למעלה במרחבים האדירים הללו וצופה בי ברגע זה
ומקשיב לרחשי ליבי הנשפכים לפניו כתפילה חרישית, זועקת, דוממת.
למרבה האירוניה העננים הסבוכים הסתירו מעיני חלקים מהשמיים
ורק כמה פיסות כחולות יכולתי לראות בין סבך העננים הענקים.
הסתכלתי על העננים במין מבט מאשים כזה,
כאילו הם אלו שניסו להסתיר ממני את האותות בשמיים שהתאמצתי לראות,
שיתנו לי סימן ולו הכי קטן שתפילות ליבי לא נאמרות לשווא…
אך לפתע חשתי כמה אני קטנה ועלובה לעומת העננים הענקים הללו,
שהתנשאו לגובה כ"כ עצום איי שם במרומים.
כמה אני קטנה מול מעשיו של הבורא, הרהרתי…
הבטתי שוב בעננים, הפעם יותר לעומק.
פתאום הם ניראו כ"כ גבוהים, מכובדים, אצילים.
ראיתי חלק מהעוצמה של הבורא דרכם, התפעלתי.
העננים כאילו חייכו אליי בהבנה ואני חייכתי חזרה.
"אני סבוכה כמותכם" אמרתי להם.
והם הנהנו עם הרוח הנושבת שהרגיעה את ליבי.
"מה רבו מעשיך השם" לחשתי.
הנה, בכל זאת הצלחתי להרגיש אותך…

יושבת על הסלע, השקט שמסביבי נוגד את סערת רוחי ואת נפשי הרועשת.
הלב גועש מרגשות, המח מתמלא במחשבות,
והשקט שמסביב מנסה לחדור פנימה אל תוך נשמתי,
לתת רוגע ושלווה פנימית לנפשי.
עוצמת את עיניי ואוויר היער הצלול מטהר את מחשבותיי,
מרגיע את ליבי, מזכך את נשמתי…
דמעות זולגות על פניי וזכרונות אהבה חזקים צפים
הלב פועם אליך ומתנתק מכל הרעשים,
והתפילה בוקעת ממעמקי ליבי, רוצה לפרוץ החוצה,
להרקיע שחקים, לפרוץ את המחסומים.
אך תפילתי נאמרת בקול דממה דקה, זועקת, דוממת, פורטת על מיתרי הלב.
עולה לה למרומי השמיים, פותחת שערי דמעות,
נאספת על ידי מלאכים לבנים, צחורים כשלג,
ויושב במרומים מצרף אותה אל סל הדמעות הזולגות מעיני
ומכפר על כל חטאיי ועונותיי…

ריבונו של עולם המכשולים ששמת לי בדרך הם אתגרים בשבילי,
מהם אני לומדת וגדלה.
תודה לך על הטוב, על הרע, על השמח, על העצוב.
תודה לך שלמרות שלא נראה שתמיד הכל טוב, הכל לטובה.