אחות גדולה

"אני נוסעת באוטובוס, אמא"
"מתוקה… יכולתי להסיע אותך..-"
"אמא, דיי. את יודעת שלא הייתי מסכימה."
אמא נאנחה בצידו השני של הקו.
"אנחנו כבר בבית העלמין, מתוקה.. נתראה ב..-"
"אני יודעת בדיוק איפה. אני בסדר, אוקיי? אני אתקשר כשאגיע."
"בסדר, מתוקה שלי.."
הייתה שתיקה לזמן מה.
"מתוקה..?"
"מה?"
"את חושבת שהשנה תוכלי להקריא..?"
עכשיו אני שתקתי.
ניתקתי.
אחזתי בידי בדף המקופל והמעט מקומט, בו היה הנאום שהבאתי עימי מידי שנה להלוויה.

קשישה שעלתה בתחנה האחרונה התיישבה לידי, כיוון שהאוטובוס היה מלא כמעט לחלוטין.
היא סובבה את ראשה לאיטה לכיווני, ונשאה את עיניה אליי, כאילו במבטה שאלה אותי מה קרה לי.

הסתכלתי אליה, בחנתי אותה ובשתיקה סובבתי את ראשי אל השמשה והשענתי אותו עליה.

קוראים לו יותם,
אבל אני תמיד קוראת לו יות'קה.
הוא בגובה 1.70, אני רק 1.65, לכן הוא תמיד מתנשא מעלי, אף על פי שהוא קטן ממני ב-3 שנים.
יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות גדולות,
ואף קטן ומנומש שמזכיר לי כלבלב.
הוא בכיתה ט', הוקפץ שנה. אני סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בקרוב ימלאו ליות'קה 14 שנים.
אני כבר בת 23.

יות'קה לא באמת בן 14,
הוא לא בכיתה ט'.

הקשישה הביעה עניין בדף המקופל שאחזתי בידי. הסתכלתי אליה, והבחנתי בכך.
"זה..-" התחלתי להסביר, וכששמתי לב לקולי החנוק התעשתתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"זה משהו שכתבתי לפני כמה שנים. אני משתמשת בו בכל שנה מאז."
היא פקחה עיניים לרווחה בסקרנות, היא רצתה שאקריא לה מה כתוב.
כמובן שלא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי להקריא לה בעצמי. ניסיתי, באמת, אבל כבר 6 שנים שאני פשוט לא מסוגלת.
הושטתי לה את הדף המקופל בזריזות ושבתי לבהות בנסיעה דרך חלון האוטובוס. הקשישה לקחה את הדף מידי והחלה לקרוא.

"יותם,
יות'קה שלי,
אחי הקטן..
נלקחת ממני.
ותמיד תשאיר חלל ריק בליבי.
אני מתגעגעת אליך כמו שרק אחות גדולה יכולה להתגעגע לאחיה הקטן והיחיד.
אף פעם לא הרגשתי שלמה עוד אחרי שהלכת, יות'קה שלי.
זוכר, איך צחקת עלי כי לכל החברים שלי יש רשיון ורק אני לא עברתי תאוריה?
ואיך התעצבנת כשלא יכולתי להקפיץ אותך לחוג ג'ודו?
בשבילך, יות'קה, בשבילך חרשתי לתיאוריה, בשבילך קיבלתי רשיון.
וכמו שביקשת, נסענו ללונה פארק יחד. זוכר את היום הזה? יום רביעי, לקראת סוף החופש הגדול.
היה טפטוף, והיום היה קצת מעונן, אבל זה לא הפריע לנו. נשארנו שם עד שעת הסגירה, למרות שהיה קר ורטוב.
בדרך חזרה כבר ירד מבול.
השמעתי לך את הדיסק של הביטלס שקניתי לך בפסח, ושרנו כל הנסי..-
שרנו.
ראיתי אותך, במראה, כולך מחויך, עוד רטוב מהגשם, מדקלם את כל מילות השיר שהושמע, ואני מתאמצת לעקוב, שוכחת מילה פה ושם, ואתה צחקת..
"Let It Be"
זה קרה.
באמצע הנסיעה ההיא ביום רביעי הסוער שלקראת סוף החופש הגדול, אחרי שעות הסגירה של הלונה פארק.
כבר לא שרנו בחצי השני של הנסיעה."

שלחתי מבט חטוף לעבר הקשישה, שהחלה הופכת את הדף לצידו השני ומחפשת המשך. כשהבנתי שהיא סיימה לקרוא, גל של געגוע ועצב הציף אותי, והתחלתי לדמוע.
"לא..-" התחלתי להגיד, רועדת כולי.
"לא הספקתי לסיים את זה מאז. אני כל שנה מזכירה לעצמי, אבל אין לי מושג מה לעשות מכאן. אין יותר מה לעשות מכאן. מאותה הנקודה.. אין טעם להמשיך." הסברתי, תוך שאני מושכת באפי ומעבירה אצבע תחת עייני, מנקה את האיפור שנמרח מדמעות.

הקשישה שישבה לידי, הסתכלה אלי ונראיתה כאילו היא מבינה הכל, כאילו זהו סיפור חייה. היא הביטה בי בעיניים עצובות וחייכה חיוך מנחם.

"קראו לו יותם", התחלתי לספר.
"אבל אני תמיד קראתי לו יות'קה.
הוא היה בגובה 1.70, הוא היה אמור להגיע ל-1.80 לפחות. לכן הוא תמיד התנשא מעלי, אף על פי שהוא היה קטן ממני ב-3 שנים.
היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות גדולות,
ואף קטן ומנומש שהזכיר לי כלבלב.
הוא היה בכיתה ט', הוקפץ שנה. היום היה אמור להיות בצבא, בחיל השריון, כמו שתמיד חלם.
בקרוב אמור היה לחגוג 20.
הוא כבר לא כאן,
אחי הקטן יותם."

הקשישה הושיטה לי ממחטה בדיוק כשהנהג עצר את האוטובוס בתחנה שליד בית העלמין.

אני יורדת מהאוטובוס ומחייגת לאמא, תוך שאני מוחה את הדמעות בממחטה שהביאה לי אותה קשישה.