אהובי – אהובתי
לקחתי שני ביצים, ושברתי אותן מעל מחבת שמן. הן בעבעו ורפרפו ולאט הפכו נוקשות כמו גומי. כיביתי את הגז. הנחתי את הביצים בצלחת ואכלתי אותן עם לחם ושמנת וירקות. הירקות היו עם מלח, פלפל שחור, שמן זית ולימון. הוצאתי קופסת פלסטיק של זיתים, ואכלתי זית אחד. הדחתי את הכלים.
ישבתי ושתיתי יין, וגם עישנתי. שמעתי מוזיקה. השעה הייתה מאוחרת, ועוד מעט לפנות בוקר.
הוא עמד על הגג מעליי וקרא לאהובתו. הוא קרא "אהובתי, חזרי אליי" ובכה. שני אנשים הביטו בו ללא מילה מהמדרכה. טלפנתי אליה ואמרתי לה שהוא קורא לה. היא אמרה שהיא באה מיד. אחרי שצחצחתי שיניים, האיש היה כבר על המדרכה. הוא זרק את עצמו. כשהיא הגיעה, הוא כבר לא היה. פינו אותו. היא שאלה איפה הוא, ולא יכולתי להגיד לה. היא עמדה על הגג וקראה "אהובי, אני כאן" ובכתה. איש לא בא אליה.
XXX
*קל להיות רטוב*
אז זהו, שלא תכננתי את זה. זה פשוט קרה. הלכתי לי ברחוב הומה, ומה לעשות, מעליי יש בניינים גבוהים, ופתאום בום פצצת מים. זרקו עליי, לא יודע מאיזה גובה, שקית מים. ואני בהלם כזה בום טראח, לא יודע מה נפל עליי, רטוב, ואנשים קצת בהלם וקצת צוחקים, ומה אני עושה עכשיו?
הלכתי נוטף מים למכבסה ציבורית, התפשטתי עד עירום כולל גרביים ותחתונים, ודחפתי למייבש, משחיל מטבעות. באו אנשים אומרים לי מה אתה יושב במכבסה עירום, אמרתי אני מייבש את הבגדים, אין לי מה ללבוש, והתחלתי לבכות. הם הביאו איזו שמיכה ונתנו לי להתעטף בה, ואני בוכה, והם אומרים לא נורא, לא נורא, עוד מעט הכול יתייבש לך פה, ואז תשים את השמיכה בפינה, אנחנו ניקח אותה. אתם אנשים טובים, אמרתי, ובכיתי פתאום עוד, אבל לא מצער, אלא כי הם כ"כ אנשים טובים, ואני לא רגיל הרבה לאנשים טובים. והם כזה ליטפו אותי ואמרו לי להירגע, ואפילו קנו לי אוכל ושתייה, והלכו. אני ישבתי והסתכלתי על המאוורר מסתובב, וחשבתי שבחיים האלה דברים כאלה מוזרים שקורים – זה המובן מאליו, ולא צריך להיות ההפך.
נמנמתי לי קצת, ואחרי זה לבשתי את הבגדים שהתייבשו. אתם אנשים טובים, לחשתי, למרות שהם לא היו פה לשמוע, ושמתי את השמיכה מקופלת יפה בפינה. הלכתי לי הביתה שלי, ופתאום נגמר היום.
XXX
*אני זוכר את פרנקי*
כל בדיה תהיה כפירה בעיקר, וכל עיקר יסתתר מאחורי בדיה. זה מה שאמרתי לו, כשאמרתי לו שאכתוב עליו מתי-שהו, קצת, אולי. באמת הוא אדם טוב, והוא עשה הרבה דברים טובים כשהיה בקו השפיות. הוא לא פראייר, אבל אוהב בני אדם, והעניק. לפעמים הוא אפילו מסכן את עצמו, כמו שהציל אדם ממוות תוך כדי סיכון חייו. הוא אהב הרבה נשים, אבל רובן, בעצם כולן, היו ציניות מדי לאהבה הטהורה שלו. כשהן הבינו שעשו טעות, ורובן הבינו, בכך שנתנו ליחסיהם להתמסמס – הוא כבר היה במקום אחר. הוא כבר לא רצה בהן, ולא האמין שהן השתנו, וגם אם לקח את האפשרות – לא היה לו כל רצון להכיר את האני החדש שלהן. מבחינתו זה נסגר ונחתם, ויש "יותר מדי" נשים בעולם, מכדי להילחם יותר מדי על מישהי אחת. "לא רוצה, לא צריך." היה אומר לעצמו, וממשיך הלאה. לפעמים הייתי אומר לו שבחורה מסוימת כן רוצה, היא פשוט מנסה "לעלות את המחיר שלה". זה רק גרם לו לגחך, כי מעולם לא אהב נשים "יקרות", לא בכסף ולא בגאווה. הוא אהב אותן עממיות, יודעות לחשוב, אבל בלי ראש סתום ובלי רעיונות "שכלתניים" לכאורה, שבעצם למדו כי אין להן מספיק אופי ללמד את עצמן. כשמישהו היה מספר לו בהתלהבות על מישהי, שיש לה תואר ראשון, תואר שני, דוקטורט(!), הוא היה מעקם את אפו, ומסמן לעצמו להתרחק ממנה.
אבל אנחנו מתרחקים מן העיקר. וזו התקופה בה הוא לקח סמים. מחשבות משונות התרוצצו במוחו, והלמידה שהשכיל ללמד את עצמו, הייתה מתעוותת במוחו ולא נותנת לו את המטרות אותן ביקש. הוא ניסה למצוא עבודה, אבל לא החזיק יותר מחודש, ואז וויתר וישב ימים ולילות שלמים מול הטלוויזיה. אח"כ החליט למחול על כבודו, כי היה נואש לדרך, ונתן לעצמו תפקיד להיות פודל של מישהי יפה ומשכילה שתלמד אותו, והוא בתמורה יספק את יצריה המיניים ויצריה השתלטניים, שהיו שזורים זה בזה. הוא אכן למד הרבה, כי עם כל השריטות, היא הייתה חכמה ונבונה מאוד. אבל הוא לא הצליח ליישם את מה שלמד, אלא רק אחרי שמאסה בו, והוא נשאר לבד. אז המידע והתובנות שלימדה אותו עלו לתודעתו מהזיכרון ביתר צלילות, והוא עשה חייל באומנות, בשיפור ביטחונו העצמי, בשיפור בריאותו, ובפיתוח התודעה. מה שגרם לו לאחר זמן, ולאט, להתנקות מהסם.
אבל הקדמתי את המאוחר. אני זוכר אותו יושב בסלון מול השולחן הנמוך, כל השולחן מלא שאריות סמים, ספר שירה עם הערות בכתב קטן זרוק לצד בקבוק וודקה, והוא מעשן בשרשרת, מכווץ במקומו, ומקשיב בריכוז מלא לשיר רנדומלי ברדיו. הוא התלונן ש-כל אוהביו שכחו אותו כשנפל. הוא התלונן שלא ידעו לזכור חסד נעוריו. הוא היה מקלל את אהובותיו לשעבר, (כי מגברים מעולם לא ציפה לכלום), וכל הבניין היה שומע את קולו הכואב והעבה, זועק כמו אריה פצוע, מקלל כמו מלך שבגדו בו ונישלו אותו מ-ממלכתו.
את זה אני זוכר. את ההפנוט בעיניים, את השיער הפרוע, את זיפי הזקן והפיג'מה. את המיטה הלא-מסודרת. את הכלים בכיור. ואותו, צועד במדבריות של גשם או שמש, ומנסה לגבש לעצמו זהות חדשה.
תגובות (0)