אהבה מיוחדת במינה "אל תשליכני לעת זיקנה" פרק א'

במוסד הגריאטרי היו מאושפזים 120 נשים וגברים.

כולם היו בגילאים גבוהים, כולם היו פשוט חסרי אונים. קרן האור היחידה הייתה לבי האחות הצעירה אשר החשיבה את כולם כאילו הם משפחתה.

במהלך כל המשמרות שלה כמעט ולא ישבה ולו למנוחה קצרה, סעדה את כולם, טיפלה בהם באהבה בחום וכבוד וזה לא היה מובן מאליו אך היא הייתה כזאת.

המטופלים אהבו אותה כאילו הייתה בתם או נכדתם ואת אשר לא קיבלו מבני המשפחה קיבלו מלבי האחת המתוקה.

כולם היו רחוצים, כולם היו שבעים, כולם ישבו במרפסת הגדולה כשמזג האוויר איפשר זאת.

בני משפחה מעטים מאד אשר אפשר לספור אותם על יד אחת הגיעו לעיתים רחוקות לבקר את היקרה או היקר להם אך מסתבר שהוא כבר לא היה כה יקר , הוא מבוגר היא תשושה כך שאין מה לקבל בתמורה כפי שבמהלך כל חייהם עד לזיקנה נתנו ההורים שהם היום חסרי אונים, נתנו את כל מה שהיה להם, והם הסתפקו במועט העקר שליקיריהם לא יחסר דבר והנה התודה איחרה מאד להגיע כעת הם חסרי כל אזי בשביל מה לטרוח ולהגיע?

לבי הייתה מצלצלת מדי פעם לבנם או בתם של אחד או אחת מהמטופלים ומבקשת מהם שיעשו טובה ויבואו ולו לשעה קלה לשהות בחיק ההורים כדי להאיר מעט את החשכה שבה הם חיים.

רק לעיתים רחוקות צלחו בקשותיה והבנים או הבנות או הנכדים באים לבקר כשמכונית חדישה חונה בחנייה ובאים בידיים ריקות , מבלי לחשוב להביא ולו ממתק אחד שיעלה חיוך אצל הקשיש.

פעמים רבות לבי רצה אליהם עוד בטרם נפגשו עם הקשיש או הקשישה ונותנת להם חבילת עוגיות או שוקולד חלב כדי לשמח ולו בקצת את הקשישים שמגיעים אליהם מבקרים בני משפחה יקרים.

לקחת אותם מדי פעם נניח בסופ"ש, או בערבי חגים ושמחות או אירועים אשר הם חווים, אשר הם חוגגים זאת כמעט ולא ארע בקרב הקשישים, הם כבר שנים חיים במקום זה ורק לבי היא הקרן אור היחידה היא ולא דבר אחר.

המשך יבוא