אדון הצללים חלק ב'

אני אף פעם לא הרגשתי חי כל כך, אני מרגיש שכל חיי עוד לפני, ואני בן 80!.אני צעיר וחסון כמו דוגמן, ואני מרגיש שאני יכול לנצח את סופר-מן!.
קמתי בבוקר, קצת עייף, ירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר, חביתה עם לחם וקוטג', הקוטג' נפל, אבל תפסתי אותו במהרה, זה היה הדבר היחידי היוצא דופן בכל השבוע.
השבוע נגמר, יום שבת הגיע, הלכתי ברחוב סתם ללכת ברוח הקרירה, הייתה לי תחושה, לא בעצם לא תחושה, אני כאילו ידעתי שמישהו עוקב אחרי, אבל לא הייתה לי דרך להוכיח את זה. חזרתי הביתה ונשכבתי במיטה לישון, אך לצערי, לא ידעתי שזו הייתה יכולה להיות שנת עולמים, שמעתי חלונות נשברים, וצעדים שמתקדמים לכיווני, צרחתי, צרחה שהרגישה לי כאילו כל הביטחון שלי ברח איתה, רעדתי במיטה שמעתי צעדים מתקרבים, התכרבלתי בשמיכה כל כך רציתי להיות שוב פעם ברחוב, שם לא היו אנשים שפורצים לך לבית.
האזעקה לא פעלה, הבנתי שנטרלו אותה, כל כך רציתי לעמוד שם בפינה המוצלת, ליד המשטרה, להזעיק עזרה, ופתאום, השתגרתי לשם, כמעט נפלתי, אך למזלי הגעתי למשטרה, עמדתי להיכנס לשם, ואז ראיתי מה זה באמת.
היו שם פושעים מושחטים עם רובים, אני כעסתי, כעסתי כל כך שלא יכולתי לעמוד בזה, ברחתי.
הם צעקו עלי קללות והתחילו לרדוף אחרי, אני הייתי מהיר מהם, גם מהמכונית שנסעו בה, אבל נגד המטוס והמסוק שהיו מעלי, לא יכולתי להתחרות, רציתי לעשות את זה שוב.
חיפשתי צל, מצאתי אחד התמקדתי בו והשתגרתי אליו, לצערי הרב, אחד הבחורים שרצו, היה שם, הגעתי אליו ממש מאחוריו, הוא הסתובב וניסה לתת לי אגרוף, התכופפתי מספיק כדיי שהאגרוף לא יפגע, בי ובעטתי בו בצלעות, נתתי לו אגרופים לראש וברחתי בשיא המהירות, ידעתי שאני לא אוכל לברוח לנצח, שאני אצטרך להילחם, אך לא היה לי נשק, והם התחילו להוציא רובים ואקדחים, לו היו לי לפחות סכינים, אז היה לי סיכוי לנצח אותם, רצתי יותר מהר, ופתאום, הופיע לי סכין זריקה ביד, זרקתי אותה על אחד האנשים, הסכין חוררה חור בחזהו, ויצא מצד שני, ונתקעה לאחר ביד שהיה לו בה אקדח.
הריצפה הייתה מלאת דם, הבעת פניו של האיש היו כאילו הוא שואל: אך זה אפשרי?
לקחתי את האקדח מידה של הגופה, ראיתי שהאיש השני שמט את האקדח מרוב כאב לקחתי גם את האקדח שלו, ויריתי במסוקים ובמטוסים וברכבים ובאנשים ובכל מה שהיה נגדי.
נגמרו לי היריות, ועדין רדפו אחרי שני מטוסים, מסוק שעומד להתפוצץ, רכב ועשרות אנשים עם אקדחים ורובים שירו עלי, התחמקתי בסלטות וגלגלונים לכל מקום, הרגשתי ניצוץ תקווה שאני אוכל לשרוד, ואז פגע בי כדור ברגל, הכאב החד פילח את רגלי, הרגשתי כאב שלא הרגשתי מעולם, החיילים התחילו להשיג אותי, ועם הפציעה ברגל אין לי סיכוי, אז לפחות אני אעשה כמה שיותר נזק, ראיתי שיש להם קצת צל באמצע יצרתי סכינים בידיים, השתגרתי לצל הסתובבתי במקום וזרקתי סכינים לכל מקום, סכינים נוצרו כל רגע, שמעתי צלילים של יריות אבל שום דבר לא פגע בי, החלטתי להוציא חרב ולהפסיק להסתובב, הפסקתי להסתובב, לא הייתה לי אפילו סחרחורת מכל הסיבובים, ראיתי את הכל הרוס, המכונית הרוסה, המטוסים התרסקו, המסוק התפוצץ, עשרות חיילים היו זרועים, על הריצפה עם סכינים בכל הגוף, רק אחד נשאר.
רגל אחת נחתכה ממנו ונפלה לידו, יד ימין שלו כנראה הייתה שבורה והוא, הגן עם ידיו מלאות הדם על ילד קטן, האיש נפל דומם, התקרבתי אל הילד, בלי החרב, ואמרתי לו מילים שאני עצמי עד לפני רגעים ספורים לא האמנתי בהן.
"אל תדאג" הרגשתי שהמילה שורפת אותי, אך הפרצוף הקטן של הילד, שמבין שהוא ניצל, עם השיער השחור שקצוץ חלק, והחולצה והמכנסיים האפורים, והחיוך הקטן, עם ניצוץ התקווה שאני לא אהרוס, חימם אותי יותר מאשר ששרף אותי. אחזתי בידו של הילד, הוא החזיק בידי, והלכנו ביחד להרפתקה חדשה במקום חדש. (הסוף)