הכל בסדר

היא הייתה שם, היו לכך עדים.
היא הייתה בעבודה, ובחנות הבגדים, היא הייתה באוטובוס ובבית של אמה.
היא הייתה שם, ובכל זאת נכחה במקום אחר.
החיוך ההוא, הקורן, שלא מש משפתיה, הצחוק המתגלגל והעליזות הנצחית… אלו היו הסמנים, היינו צריכים לדעת.
כי אם הכול היה בסדר היא הייתה עצובה לפעמים, אם הכול היה בסדר היא הייתה מראה מדי פעם סימני חולשה, אם הכול היה בסדר היא הייתה מרשה לעצמה גם לבכות….
איך לא ראינו?? היא זעקה! צווחותיה משברות קירות, מנתצות ערים. אך מה הטעם לזעוק לאוזן חרשת? ללב אטום?
אין טעם, והיא ההוכחה לכך.
טיפשים.