זו מצווה וזה שכרה

היה היה אדם שעבד כדוור במשרד הדואר. הוא היה צריך למיין את הדואר שנשלח עם כתובת לא ברורה.
יום אחד הגיע למשרד הדואר מכתב עם כתובת שנכתבה בכתב יד לא ברור, כאילו שמי שכתב אותה בכה וידו רעדה. הדוור הסתכל על המכתב ולא האמין: המכתב היה ממוען לאלוקים.
הוא חשב שהוא חייב לראות מה כתוב במכתב ופתח אותו.
במכתב היה כתוב כך:

אלוקים היקר,
אני אלמנה בת 83, ומקבלת פנסיה מאד קטנה. אתמול מישהו גנב את הארנק שלי. היו בו 100 דולר – וזה היה כל הכסף שלי עד לתשלום הפנסיה הבאה שלי.
יום ראשון הבא הוא חג המולד, והזמנתי 2 חברים לארוחת ערב.
אין לי כסף, אני לא יכולה לקנות שום אוכל, ואין לי משפחה שתעזור לי.
תוכל לעזור לי?
בכבוד רב,
עדנה

הדבר נגע לליבו של הדוור, והוא הראה את המכתב לכל הדוורים האחרים שהיו איתו במשרד. כל אחד מהם תרם כמה דולרים. כשהוא גמר היו לו 96 דולר! הוא שם את הכסף בתוך מעטפה ושלח לעדנה.
בשארית היום כל הדוורים חשבו על ההרגשה הטובה שיעשו לעדנה ועל ארוחת הערב שעדנה תהיה מסוגלת עכשיו להכין.
חג המולד עבר. כמה ימים לאחר מכן, עדנה שלחה עוד מכתב לאלוקים. הדוור שלנו, שהיה ממונה על מיון המכתבים הלא-ברורים, ראה אותו גם הפעם. בוא הסתקרן לראות מה עדנה כתבה הפעם ופתח גם אותו.
זה נוסח המכתב:

אלוקים היקר,
איך אני יכולה להודות לך על הכסף ששלחת לי?
בזכות הכסף שלך, יכולתי להכין ארוחה מפוארת לחברי.
היה לנו יום נחמד מאד, ואני סיפרתי לחברים שלי על המתנה שלך.
אגב, היו חסרים שם 4 דולרים.
אני חושבת שהיו אלו הממזרים בסניף הדואר.
בתודה,
עדנה