אזעקות

אזעקות, מה המושג הזה אומר בשבילכם? כי בשבילי הוא יותר מסתם עוד מילה…
האזעקה הראשונה ששמעתי תפסה אותי ואת משפחתי לא מוכנים.
אימי ואבי היו בעבודה בתל אביב ונשארנו בבית אני, אחי ואחותי הקטנים, מה שאמר שאני האחראית.
שיחקתי במחשב ולפתע שמעתי קול בראשי שאמר ׳צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום׳. הקול לא הפסיק ואני לא הבנתי מאיפה הוא. רק לאחר מספר שניות הבנתי. זאת אזעקה.
התנועות הבאות שעשיתי היו אוטומטיות. במהירות אספתי את אחיי הקטנים ורצנו שלושתנו לממ״ד. נעלתי את הדלת אחרינו והסברתי לאחי איתי בן התשע, שמהיום בכל פעם שיש אזעקה, לא משנה איפה אני, אבא ואמא נמצאים הוא צריך לקחת את רותי, אחותנו בת השלוש, לממ״ד. לרותי הסברתי זאת בצורת משחק, שכל פעם שנשמע הקול שאומר צבע אדום היא צריכה לרוץ ולהתחבא בממ״ד. הרי מה יכולתי להגיד לה?! שרוצים להרוס לנו את הבית?! להרוג אותנו רק בגלל שהם רוצים את הארץ שלנו?!
נשארו במקלט עוד זמן מה אחרי שנגמרה האזעקה מכיוון שאיתי פחד לצאת ואני הייתי צריכה להרגיע אותו. יצאנו ביחד כדי שלא יפחד וכדי להראות לו שהבית בסדר, ושום דבר לא נהרס. כשלבסוף נרגע איתי הוצאתי את הפלאפון. ארבע שיחות שלא נענו. אימא, אבא והסבים התקשרו לבדוק שהכל בסדר איתנו. התקשרתי לאימי שניחשתי שתהיה היסטרית. מתברר שצדקתי. אמרו בחדשות שנפל קסאם באזור שלנו ואימי השתגעה מדאגה. קסאם, חשבתי. הנה המילה הזאת וקיוויתי שלא אשמע אותה שוב בקרוב. שיכנעתי את אימי שהיא לא צריכה לחזור, אני מסתדרת והכל בסדר.
אך לא הכל היה בסדר. מאז אותה אזעקה השתנו חיינו ללא הכר. בכל יום נשמעה אזעקה, והיישוב התמלא סיפורים על בית משפחת כהן שנפל בו קסאם. למזלם ולמזלנו המשפחה הייתה באותו יום בטיול בצפון הרחוק.
מכיוון שהייתי הבכורה ציפו הוריי שאטפל באחיי ואשחק איתם.
בזמן ששיחקתי עלו במוחי מספר מחשבות והבולטת שבהם הייתה על חברתי נועה שגורשה מגוש קטיף עם משפחתה. איפה השלום שהבטיח ראש הממשלה ושבגללו היו צריכים נועה, משפחתה ועוד אלפי משפחות לעזוב את בתיהם?! איפה השלום נמצא כשהם, המגורשים הגרים בקראווילות, צריכים ללכת לצינור ביוב המשמש כמקלט לחמש משפחות?!
מחשבה נוספת הייתה על אנשי המרכז, ששקט אצלם ואין אזעקות וקאסמים. היה מוזר לחשוב שבזמן שאנחנו מתגוררים בממ״ד ילד ירושלמי הולך עכשיו לבית ספר. אך באמת שהיה להם אכפת והם ארגנו לתושבי הדרום פעילויות בצפון ובמרכז.
הלילה היה הזמן היחיד שבו היה שקט אך גם זה לא נשאר לאורך זמן וקאסמים שוגרו גם בלילות. עם הזמן עברנו לישון בממ״ד שהתמלא כלי מיטה, צעצועים, אוכל ותיק עזרה ראשונה למקרה הצורך. הוריי עשו תורנות יומית מי נשאר איתנו מכיוון שבתי הספר הושבתו מפחד הקאסמים.
לבסוף הבינה הממשלה שהמצב לא יכול להתנהל כך ופתחה במבצע ׳עופרת יצוקה׳. המבצע נמשך זמן רב ואני באמת כואבת את כאב השכול של ההרוגים אך המבצע הצליח והגיעה תקופת השקט.
כעבור שנתיים שהכל היה רגוע נשמע האזעקה הראשונה מזה זמן רב. הפעם לא התבלבלתי ולקחתי את איתי ורותי ישר לממ״ד כשבדרך נזכרתי באירועים מלפני השנתיים והתפללתי בליבי שכל זה לא יקרה שוב.
האזעקה הייתה ארוכה וחיכינו כולנו בשקט שתגמר כשלפתע הרעים בום! חזק והממ״ד החל לרעוד למספר שניות. איתי החל לבכות ורותי שראתה את אחיה הגדול בוכה, בכתה אף היא. הרגעתי את שניהם וישבנו כולנו יחד על אחד המזרונים חבוקים זה לזה. האזעקה נדמה אך אנחנו לא יצאנו. אולי כדי שנוכל להשאר בתנוחה הזאת שהעניקה לנו תחושת הגנה ואולי כי לא רצינו לדעת מה מתרחש בחוץ. לבסוף עזבתי את אחיי ויצאתי בצעדים מהוססים לבדוק מה קרה.
לא הייתי צריכה להתרחק כל כך. המטבח, מטרים ספורים מהממ״ד היה הרוס לגמרי. זכוכיות, חתיכות של מה שהיה כנראה התנור והמקרר. אוכל מפוזר על הרצפה, שאימי עבדה כל כך קשה לנקותה באותו הבוקר. שברי זכוכיות וערבוביית צבעי התבלינים והטיח שהיו על הרצפה היו כלום לעומת חתיכות התקרה והברזלים שנפלו ובאמצע כל זה עמד תקוע בקרקע חפץ שנראה כמו טיל אותו זיהיתי כקאסם.
התמוטטתי על הרצפה. לא, לא בכיתי. הבטתי בעיניים פקוחות לרווחה כלא מאמינה למתרחש. איתי יצא מהממ״ד לבדוק את שלומי וראה בנוסף למה שראיתי את אחותו הגדול, שאותה תמיד העריץ, יושבת על הברכיים ולא מגיבה. הוא החל לבכות וחיבק אותי. לשמע קול בכיו התעוררתי מההלם והתמלאתי אחריות כלפי אחיי. הרחקתי את איתי מהמטבח והלכו יחד אל רותי ששיחקה בממ״ד ולא הבינה ממה אחיה הגדולים מוטרדים כל כך.
המשטרה ומגן דוד אדום הגיעו מיד אחר כך. לקחו את שלושתנו באמבולנס כדי לבדוק את שלומנו ורותי שלא הבינה מה רוצים ממנה החלה לבכות. הרגעתי אותה והסברתי לה שאנחנו נוסעים באוטו מיוחד למקום שבו נפגוש את אבא ואמא. המקום המיוחד הזה כמובן בית החולים שבו נבדקנו אני, איתי ורותי שהכל בסדר איתנו. מתברר שלקיתי בחרדה.
בינתיים עבר חודש והחרדה שלי כמעט ונעלמה בזכות הביקורים שלי עם פסיכולוג. אני ומשפחתי בסדר וחיים בביתם של סבא וסבתא מצד אבא בחיפה בזמן שהבית שלנו עובר שיפוצים.
אך לא כך רציתי לסיים את סיפורי.
אני רוצה לפנות לראש הממשלה, השרים או כל מי שמוכן לשמוע,
אני רוצה להגיד שהמציאות לא יכולה להיות כך. היא לא יכולה לחזור על עצמה. ולמה שתחזור?!
למה שנרצה שיחזרו הפיגועים, הטילים, הנפגעים, כשאנו כבר יודעים שיכולה להיות מציאות אחרת?!
אולי היום זה רק תושבי הדרום, אך שטח הפגיעה לא קטן עם הזמן שעובר אלא גדל…
לא חייבים להיות אלה מעשים גדולים כדי לעזור. אפשר לארגן תפילה או תהילים לפצועים, לאסוף דברים שלא צריכים למשפחות שביתם נהרס, או אפילו רק לשלוח פתק עידוד קטן…
אני מקווה שהסיפור שלי יעזור לכם להבין את המצב שבו אנו חיים ולעזור לאחרים שסבלו מזה.
בברכה, תושבת הדרום.