6 מיליון כוכבים

הלילה יורד, השמיים האפורים מתחלפים בצבע שחור כהה שלא ניתן להסבירו. אותם שמיים שאני עתה בוהה בהם, מדמיין ששרה מסתכלת על הכוכבים כמותי, מדמיינת אותנו נפגשים לאחר סיום הטרור הזה.
מידי פעם אני תוהה אם גם היא אוכלת קליפות תפוחי אדמה ומרק שמוסיפים לו עוד ועוד מים, על מנת שיספיק לכולם. שרה, אחותי הקטנה. אני מפחד להירדם. מפחד שחייל גרמני יתפוס אותי ויירה היישר אל ראשי, כפי שעשו לאימי. ואם אני מפחד, כנראה ששרה אחותי מפחדת הרבה יותר, מפחדת אם היא עדיין בחיים.. כן?
"יוסף, אתה חושב שאבא שלך יחזור?" היא אומרת לפתע. גם היא שוכבת על הקרקע הקשה ומסתכלת על הרקיע ועל הכוכבים.
"אני לא יודע, אני מקווה שכן" אני מפנה את ראשי לצד ימין ומסתכל עליה. היא כל כך יפה.
אמרו שבגדוד שלנו, צריך שיהיו זוגות. "זוגות מחנה"- כך הם קראו לדבר. עוד כמה זמן אני אציע לה להיות שלי, למרות ששום דבר לא יצא ממערכת הנישואין הזו, מהסיבה שאסור להביא ילדים. אין צרכים בסיסיים לתינוק ואין גם מזון להאכילו. חשבתי המון על כך. האם ארצה שגם הבן שלי יסבול כל כך? ואם הוא יסבול, האם הדבר יגרום לו להתגבר על כל מכשול שיעמוד בפניו בהמשך?- התשובה היא לא. מהסיבה שאולי לא יהיה המשך.
"אל תקווה" היא לוחשת לי ואז ממשיכה- "תאמין".
"אוי.. חנה.. את אופטימית מידי" היא מגלגל את עיניי ולאחר מכן פורס את ידיי כלפי מעלה וממשיך להסתכל על השמיים הקודרים.
"יוסף, תראה מה עברנו עד עכשיו.. הכל יהיה טוב יותר וישחררו אותנו מהנאצים הנוראים.. זה יקרה" היא מחייכת אליי ונאספת אל גופי הצנום, אני חש בנשימותיה עטופות התקווה ומלטף את כתפה ברכות. היא רועדת. הקור מכה בה וגם בי, אך אסור לי לפחד מקור כאשר אני מפחד מדבר אחר. דבר הרבה יותר נוראי ממזג אוויר.
אני מחבק אותה חזק יותר, מחמם אותה.
היא קמה מהשכיבה על הקרקע ויושבת. מפסקת את רגליה הדקיקות ומשעינה ידיה לאחור.
אני קם אחריה ומסתכל על עיניה היפות. הן בוהקות אף על פי שיש חושך. אולי זה בגלל המדורה שסביבה יושבים הלוחמים הבוגרים.
"חנה, חשבת פעם איזה בעל תרצי? בן זוג למחנה?" אני שואל לפתע.
"האמת שלא חשבתי.. אתה חשבת?" היא מסתכלת עליי.
"אני מניח" נאנחתי.
"ו..?" היא מחייכת אליי חצי חיוך.
"תמיד רציתי מישהי טובה, יפה, נחמדה.. מישהי שתבין אותי תמיד" אמרתי את המילים הללו ובאותו הזמן חשבתי עליה.
לפתע תקף אותי דחף מוזר- "ואני חושב שאת מסכמת את כל הדברים הללו".
היא נשכה את שפתה והרכינה את ראשה. יכולתי להבחין בסומק המופיע על לחייה החיוורות.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי בשקט.
לא חיכיתי לתשובתה- "את רוצה.. שאת ואני.. כאילו אנחנו.." המילים התבלבלו לי וגירדתי את שיערי מחוסר הנוחות.
"חנה, את רוצה להיות בת הזוג שלי?" אמרתי בקול רציני לבסוף.
"יוסף, אנחנו לא צעירים מידי בשביל להתחתן?" היא נגעה בכתפי.
"אם אנחנו לא נתחתן עכשיו, אנחנו כנראה לא נתחתן לעולם.. אני רוצה לחוות אהבה" שיחקתי בענפים הקטנים שהיו על הקרקע.
"ואתה בטוח שאתה רוצה לחוות אהבה איתי?" היא שאלה.
"כן, אני בטוח.. את בטוחה?" הרכנתי ראשי והמשכתי לשחק עם הענפים.
"א.. אני לא יודעת, יוסף סליחה" היא ליטפה את היד שלי. הרמתי את ידה הקטנה והחזרתי אותה אליה.
"את אוהבת אותי?" שאלתי.
"ברור, יוסף.. זו לא שאלה.. אבל תחשוב על זה רגע" היא לחשה וקטעתי אותה- "לחשוב על מה?!" צעקתי.
הלוחמים הבוגרים שישבו סביב המדורה הסתכלו עלינו מרחוק.
"תחשוב אם יש טעם בנישואים הללו" היא נאנחה.
"יש טעם, כי אני אוהב אותך.." הסתכלתי עליה והיא התקרבה אליי.
עיניי מול עיניה, האף שלי מול האף הקטן שלה, שפתיי מול שפתיה…
היא ליטפה את שערי וחייכה אליי.
"אם כך, אני מסכימה" היא אמרה והצמדתי את שפתיי אל שלה. שפתיה היו מתוקות והמגע שלה משך אותי אליה. המשכנו להתנשק וחיבקתי אותה חזק. לא מוכן לתת לה ללכת לעולם.
נשקתי על שפתיה שוב והיא חייכה אליי חיוך נבוך.
נשכבנו על הקרקע שוב, מחובקים חזק יותר מתמיד. ודבר שלא קרה לי זמן רב, לא קרה לנו- נרדמנו.
***
"חנה?!" צווחתי.
"יוסף יוסף, תירגע" אברהם ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה.
"איך אני יכול להירגע?! איפה חנה? היא הייתה כאן לצידי אתמול בלילה, קמתי והיא נעלמה" שפשפתי את עיניי, מתנגד לדמעות שרוצות לצאת.
"חנה ואביה עזבו היום מוקדם יותר.. אבל אל תדאג, היא נמצאת במקום בטוח" היא הניח ידו על כתפי.
"מה?! מקום בטוח? איפה בדיוק?" ליבי התמלא כעס שלא ניתן היה לתאר.
"הם יצאו מן היער חזרה למשפחתם בפולין..".
ישבתי על הקרקע, מנסה לעכל, חושב על חנה, מתפלל שהיא תהיה בסדר.
"אל תדאג.. הכל יגמר ותיפגשו" אברהם חייך אליי וחזר אל שאר החיילים הבוגרים.
חצי שנה עברה ללא חנה, והדבר הרגיש כמו שנים. חשבתי על זה שהיא הסכימה להינשא לי וברחה מבלי לומר שלום. כעסתי עליה. אך האהבה גברה על הכעס ודמיינתי אותה מחבקת אותי ונושקת לשפתיי. דמיינתי אותנו.
***
"יוסף, יוסף" קראו לי מרחוק. הפניתי את ראשי לכיוון הקול.
זה היה אברהם- "אנחנו יוצאים לפגוע במסילות.. רוצה להצטרף?".
ידעתי על אילו מסילות מדובר. אותן מסילות רכבת מתכתיות שהסיעו יהודים היישר אל המוות.
"כן, בטח!" עניתי בהתלהבות. סוף סוף אני אחשב למקריב אמיתי המסכן את חיו.
"מתי יוצאים?" שאלתי במהרה.
"היום בלילה.. תתכונן" טפח על שכמי וחזר אל עיסוקיו.
הלילה הגיע.
אנחנו חמושים. הנשקים אומנם הגיעו מגניבה, אך כאשר יש להציל חיים, כל האמצעים הופכים כשירים.
החושך מכה בי. רק הכוכבים מאירים את השמיים ולמרות המצב הקיים, אני עדיין חושב על חנה ועל שרה.. חושב הפעם גם על אבי.
הגענו למסילה. אני שומר על המפקדים הבכירים מסביבם ואוחז בנשק הכבד.
הם מתחילים לשים חומרי נפץ מתחת למסילה. הם טענו שכאשר הרכבת תעלה על המסילה, הלחץ מחומרי הנפץ ישתחרר וחומר הנפץ ינפץ את המסילה.
"טנק! טנק!" אני שומע את החייל הטירון שלידי.
אור מרחוק מתקרב אלינו ומיד יריות נשמעות. אני יורה לכל עבר, מנסה לפגוע.
אני יודע שזה לא זמן מתאים לחשוב על חנה, אך אינני שולט בכך. אני ממשיך לירות.
לפתע ירייה מתקרבת אליי. אני רואה הכל בהילוך איתי. אני נפגע. ראשי מסתחרר. אני נופל על הקרקע ומסתכל על השמיים הכהים.
מסתכל על הכוכבים. כואב לי, כואב בכל מקום. לפתע הכאב נחלש ועיניי מתחילות להיעצם.
"חנה, אני אוהב אותך" עיניי נעצמות. אני כוכב בשמיים הקודרים. אני הכוכב של חנה.