*

ובאמצע כל הכלום והמוות המצופים מיליוני עליי שלכת יבשים ואדומים היה פרח קטן וצהוב.
מה לעזאזל אתה עושה פה, פרח קטן? זה מין בדיחה חולנית כזאת? אתה צוחק עליי?
אתה לא רואה מה יש פה?

אולי לפני 70 שנה היה כאן הסבא של הסבא שלך, פרח, וראה את האנשים העירומים חופרים לעצמם קבר ונופלים פנימה ברעש יריות מזעזע. אולי איזה קצין נאצי ראה אותו וזה עשה בו משהו; אולי הוא הבין עד כמה עדינים החיים וכמה כוח יש לו בידיים וכמה אחריות מונחת על כתפיו, ועל איך הוא מנצל את האחריות הזו לגדוע חיים של אחרים. ואולי זה לא עשה לו כלום, והוא נשאר אותו רוצח מטופש ורק צחק על האירוניה שבדבר.
האירוניה הזוועתית הזאת. איך אתה יכול לצמוח בזמן שמתחתיך שוקעים חיים של אלפי בני אדם. האם ההיגיון שבעולם שקע גם הוא?
ואולי איזו ילדה קטנה רואה אותך, פרח קטן וצהוב, וחושבת על כמה שהיא הייתה מעדיפה להיות במקום אחר, עונדת פרחים כאלה לראשה, או פשוט בכל מקום מלבד זה. ואולי זה היה המראה האחרון שראה נער צעיר, שקיווה להעניק פרח כזה לאהובת נפשו ולא זכה לכך.
אז איך אתה מרשה לעצמך לשאת פנים לשמיים כשדברים כאלה קורים סביבך.
וכמו מטומטמת, באותו הרגע הפסקתי לצעוק על הפרח ועברתי לבהות בעצים. על השנים הארוכות שהם היו נטועים בה ולא עשו כלום. זה מפגר לצפות מעץ שיעשה משהו, אבל היה אפשר לחשוב שלפחות יראו עליהם סימני חרטה. והללו פשוט עצמו עיניים וצמחו כאילו לא קרה כלום. מטומטמים.