תתנו שם לסיפור- פרק ראשון.

"את יכולה להאמין שאימא חסכה כסף לבית הספר?" שאלה לזלי בקול דק.
"אני לא יכולה להאמין," רטנה אחותה, נואל. "אימא אוהבת להשקיע את הכסף בעצמה."
לזלי קדה קידה קטנה מול המראה וסדרה מחדש את התלתלים הזהובים שלה.
"לדעתי אימא די בסדר, פשוט היא ממש אוהבת לבזבז כסף על בגדים ואוכל." לזלי הסתובבה חזרה אל נואל שהביטה בה בגועל.
"אז את מודה שאני צודקת!" אמרה נואל בקול מלא ניצחון‎.
"נו, בכלל נו." לזלי נופפה בזרועה בכעס. "זה שאת הפסימית בינינו לא אומר דבר, אני חושבת שאנחנו חייבות לשאול את אליסה." לזלי פיזרה אל תלתליה ומיהרה להכניס לחמנייה פריכה אל תוך פיה הקטן.
"תחליטי באיזו שפה את מדברת, צרפתית או בזו שאני עכשיו מדברת-" החלה לדבר נואל.
"את לפעמים בלתי נסבלת. וממתי אני הפסימית?!" כאן נקרעה לזלי מצחוק, כמעט נחנקת ממה שנשאר מהלחמנייה. "המממ, אכן את צודקת." אמרה לזלי בציניות וסידרה מחדש את נעליה הוורודות.
"אולי תפסיקי לסדר את הבגדים היפים שלך? אימא תמיד מעדיפה אותך ולא אותי. את הכי יפה. אולי אימא לא אוהבת אותי בגלל שאני עצובה כל הזמן אבל זה לא אומר כלום." נואל התחילה לבכות. המראה שלה לא היה עלוב, בגדיה לא רעים, אך ראו שמשקיעים יתר בלזלי.
נואל לבשה סוודר בצבע אדום בעל ציור של איש שלג באמצע, חצאית ונעליים לבנות נקיות לחג. לזלי התקרבה אל נואל בזהירות, כאלו שהיא עלולה לנשוך אותה.
"אמא אוהבת אותך מאוד." שיקרה. "באמת." נואל הרימה עיניים כחולות לעבר לזלי.
"את חושבת ככה?"
"אהה, כן. בואי אימא מחכה למעטה. ותזכרי שהיא אימצה אותך, את בכל זאת יהודייה מסריחה."