תודה לאל

אמרו שהגיע הזמן ללכת. לא היה זכור לי לאן הם אמרו שנלך, אבל הלכתי כי כך נאמר לי.

הובילו והובילו אותנו ביער. הלכתי בשלג לצד אנשים שאני מכיר, ולצד כאלה שלא.
בדרך כלל הקור לא מפריע לי, אך ככל שהמשכנו, הרגשתי אותו חודר דרך עורי ופוגע בכל איבר ואיבר בנפרד כאילו הוא קליע שפוגע במטרתו ביעילות הרבה ביותר ליצירת הסבל הגדול ביותר.
לפעמים אנשים דיברו, אבל רוב הזמן שמעתי רק את קול פסיעותינו בשלג.
השקט והקור ביחד יצרו זוג מושלם, הקור גרם לאי נעימות וסבל פיזי בעוד שהשקט גרם לתחושת בדידות וסבל נפשי.

הגענו לבסוף לאזור פתוח קצת יותר. ראיתי שלושה אזורים מסומנים לבורות. ברגע שראיתי את האזורים האלו, התחושה הרעה שהייתה לי התגברה אף יותר. התקרבנו וראיתי את הדיוק שבהם, מרובעים מושלמים ישרים לגמרי ללא עיקולים. שניים מהם זהים ואחד קטן יותר.

התכופפתי ליד אחד מהם ואמרתי לעצמי –
תודה לאל שלא הייתי צריך לעבור את התקופה הזאת.