שכונה קטנה בורשה שבזמן המלחמה

סדקים על הקירות, אחרים ממשיכים לחיות.
בשמונה נסגרים השערים,
מה עושים? כיצד נכנסים?

השכנים כיבו את האורות.
הילדים כוסו במיטותיהם בטלאים שנותרו,
שמא לא יתקררו.
ההורים מורידים את מסכותיהם, וחושפים את פחדיהם..

מה יהיה מחר?
לא עוד שבוע ולא עוד שנה.
כדור נורה נשמע. קול זעקה. לאחריו, דמעה.
הנערה מהקומה השנייה הלכה לדרכה,
וזאת כי סירבה! סירבה להיכנע לדתה ולחוסר שליטתה.

עוצר שוכן עלינו.
תיק.תק.תיק.תק.
אתה לא נמצא? כנראת שקבעת את גורלך.
בריחה. או מיתה.

"אבל אמא", רוזה הקטנה מוחא.
"מדוע הילדים בכיתה קראו לי "זמנש יודן"?!
אני בדיוק כמוהם! למה אני לא יכולה ללכת לבית הספר ולקרוא ולכתוב כמו כולם?
במה אני שונה אמא…? במה?!

הם בחוץ, אנחנו בפנים.
על כל פנים, זה כי אנו יהודים.. והם?
מה הם? גרמנים? פולנים שהשתנו?
עד אתמול גברת פירישייב הזקנה הביאה לנו סוכר.
עכשיו, היא רואה אותנו משפילה את ראשה ובורחת כאילו אנו מלאי מחלות.

חיים זה לשרוד. לדעת שמחר יהיה טוב.
שהם לא יבואו. שלא יפרידו ביני לבים משפחתי.
אין כמו דמעות. המלאי אזל. כך גם הרגשות.
מלבד תשוקה לצאת! לנשום. להריח את היום החורפי של ורשה.
לעלות על הרכבת.
מה שנותר.. זה לעצום עיניים ולדמיין רחוב סואן מסביבנו.
קבלה. תקשורת.. אך ורק קצת יחס.

לשמוע את קול הרכבת.
לחשוב שאנו מאחרים לרכבת הזאת שלעולם לא תבוא.
לדמיין את יצחק ואת רוזה חוזרים מלומדים הביתה רעבים לאוכל של אמא.
לבכות כי נפצעו בברך ממשחק כדורגל ולא מחייל שהכה אותך.
להריח את הלחם הנאפה אצל אדון וגברת בלשניקוב. לשמוע מרוזה כיצד היה הנשיקה הראשונה שלה עם יעקוב מהקומה הרביעית.

לא.
אין לחם. אין נשיקה. אין פצע מתוק שנגמר בצחוק.
יש טיפה של תקווה שאט אט גם היא תברח.
אסור לי! היא לא תלך! לא אתן לה!
אני אחזיק אותה ב..בחבל! אחגור אותה חזק חזק למותני ואקשור את כולנו ביחד
וכך…אף אחד לא ילך….

אבל… ישנו עוד עניין קטן. את יוסף אהובי לקחו לאור יום ולא חזר. יצחקי שלי מחא והוכה עד זוב דם. נפש אחת לא באה לעזרתו. רוזה הקטנה שלי, אט אט הולכת ודועכת. אני..אני אשמור עליה! אלחם על מה שהיא כבר לא מסוגלת! אחיה למענה. רוזה תעבור זאת והיא תשאר כאן.
לספר את הסיפור של ילדה בעלת שמלה בלויה שניצלה בשכונה סגורה בורשה האיומה.

אבל. הסיפור סופר בעצם על ידי אשה. אשה משכונה סגורה בורשה ההרוסה. אשה שמספרת כיצד משפחה אחת מיני רבים נמחקה ולא נותרה. האשה שאבדה הכל אל מול עיניה נשארה כאן. נלחמה עם הטיפת תקווה שנותרה. היא שרדה ומספרת את הסיפור של שכונה סגורה ולא חשובה בורשה הגדולה.