רע

צפיתי בטלוויזיה וראיתי פיצוץ, שתי מכוניות התנגשו זה בזו ואז התחילו לדרוך נשקים לירות טילים. ליידות אבנים. אני במחלקה להפרעות אכילה כבר כמה חודשים. לא ממש אכפת לי מהעולם החיצון, אלא רק מזה שלא ידחפו לי צינור לאף. לאכול מסודר. שש ארוחות ואלפיים חמש מאות קלוריות ביום. שבע עשרה אלף וחמש מאות בשבוע(חוץ מהפעמים שיוצאים שבת ואפשר לעבוד על אמא שאכלתי מספיק). לא ממש אכפת לי מפיגועיי דקירה, רצח או סמים. אוכל זה הכל בחיים, ועדיף כמה שפחות. כמה שיותר לשתות תה, עדיף טיבטי. כמה שיותר מים וכמה שיותר ללכת לשירותים לנעול את הדלת ולהוציא הכל. את כל הרע הזה שהצטבר בתוך הקיבה כמה שפחות להרעיש כמה שפחות להיות חשודה. כמה שפחות להיות. ואז ללכת שוב לחדר האוכל להחביא חתיכת חלווה וכמה ביסקוויטים שיבדקו לי את השיניים ואת הלשון כדי שלא ישאר אפילו פירור אחד. אין פירורים ואני משוחררת, אבל רק מארוחת לילה. צפיתי בטלוויזיה בחדשות וראיתי שרצחו איזו אישה או שתיים או עשר או חמישים. ראיתי שאיזו אקסהביציוניסטית התערטלה בכותל וכל מה שהיה אכפת לי זה איך לעזאזל היא יכולה. איך היא יכולה להיות כל כך בטוחה בגוף שלה? גם אני רוצה. ושוב חוזר חלילה שבשעות הבוקר התפריט הוכן; שקית קורנפלקס של אלופים
שני ביסקוויטים
מעדן

שתי פרוסות לחם
גביע גבינה
תפוח
גבינה צהובה

מנת חלבון ראשון שלישי וחמישי קטניות
בשאר בימים שניצל סויה.
שתי פרוסות לחם
מלפפון וגזר
וכף שמן

קורנפלקס
שמנת ותפוח
פרוסת לחם
בימים זוגיים גבינה צהובה
בימים אי זוגיים גבינה משולשת וביצה.

אנשור חלבה
ושני ביסקוויטים.

אולי עדיף להילחם בשדה קרב ולא להילחם בעצמך ואולי עדיף לעשות מלחמת אוכל ולזרוק על אנשים רימון מלא בתרי"ג מצוות ולהפסיק עם השטויות. מספיק ודי. נמאס.
אבל עדיין כשאני מסתכלת במראה כל מה שאני רואה זה שלא נשאר עצם מעצמי.