ריקוד על דם בשלג
אמא אמרה שאת הקיץ אני אצטרך לבלות בקיבוץ , אני התנגדתי אבל זה לא עזר .
קיבוץ נירים זה הקיבוץ שבו סבתא שלי גרה ; אני מעולם לא ציפיתי שהסיפור שלה יהיה כל כך סוחף .
זה היה עוד יום רגיל ; היה חם וסבתא שלי ישבה בחוץ על כיסא נדנדה מסתכלת על הנוף המדברי ואני ישבתי בתוך הבית מול המאוורר ." יונתן , אולי תשב בחוץ איתי ?" היא שאלה מבחוץ "לא רוצה "
"בוא אני אספר לך סיפור ולאחר מכן תוכל ללכת לבריכה "
"נו סבתא לא בא לי "
"זה יהיה סיפור מעניין קדימה , אתה גם נורא חיוור אולי כדאי שתשב איתי בשמש "
לא היה כוח אליה אז וויתרתי "אני בא".
התיישבתי על מדרגות העץ והסתכלתי על סבתא
"אז ככה , האם אתה יודע שאני הייתי בשואה ?"
הופתעתי "באמת ?"
"כן כן , ועכשיו האם אתה רוצה להקשיב לי ?"
הסתקרנתי " כן "
"אז ככה .
תגובות (5)
הפעולה שמבוצעת בלשון עתיד על-ידי המדבר – אפעל, אעשה.
מילה זו כוללת בתוכה גם את הנושא 'אני', וגם את הנשוא – הפועל.
הצירוף "אני אעשה" – נכון רק כאשר 'אני' מודגשת.
לכן: "אספר לך סיפור", "אצטרך לבלות", "התנגדתי", "מעולם לא ציפיתי".
כל אלו ללא 'אני' לפניהן.
מלבד ההערה הנ"ל, פתיחה מסקרנת לסיפור בהמשכים.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה ? (נראה לי)
לעומת התגובה שמעליי, אם זה הסוף – מאוד אהבתי. אני לא חושבת שיש פה צורך בהמשך (אלא אם כן זה מה שהיה מתוכנן מלכתחילה, וזאת סוג של הקדמה).
רק הערה קטנה: בנקודה-פסיק הראשון אפשר לשים נקודה, ובשני פסיק יספיק.
עוד משהו – סימני פיסוק ממקמים בלי רווח אחרי המילה שלפניהם ועם רווח לפני המילה שאחריהם ולא הפוך, וגם בגרשיים צריך לשים נקודה (בתוכם, לא אחריהם, אם אני לא טועה).
אני לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה אבל לא שמת גרשיים בסוף השורה האחרונה, אבל מאוד אהבתי את זה, כאילו זה לא הסוף.
למה לעומת?
לו היה זה סוף הסיפור, אין טעם בסיפור כלל. כל העניין בסיפורי שואה הוא תוכן סיפור השואה, לא הסיפור על סיפור השואה.
בעניין הפיסוק בגרשיים, אפשר לפני סגור ציטוט (דבורה עומר למשל), ואפשר לאחריו (אוריאל אופק). אישית, אני מעדיף אחרי סימן הסגור-ציטוט.
ברור לי שחוסר הסימן היה בטעות, ומעצבן אותי שעלית על זה לפני. יפה לך.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
זה לא הסוף