ריקוד על דם בשלג – להתראות

"רקדתי , רקדתי לא משנה מה ובכל פעם הם איימו על מישהו אחר ושלחו אחרים למחנות . הגרמנים אהבו את הריקודים שלי כמו ששנאו יהודים , אבל הם נתנו לי להמשיך לרקוד .
המצב בבית החמיר ואמי חלתה יותר ויותר , ידענו שללא הטיפול המתאים היא תמות , אבא שקע בדיכאון והדבר היחיד ששימח אותו היא הידיעה שאני רוקדת ושלאלכסנדר יש חברים .
ואני המשכתי לחשוב על חברתי דריה והמשכתי לשבת על הגג , הדבר שאותו לא ידעתי היא שהשמועה על הריקודים הגיעה עד לפיהרר* . לא ידעתי למה זה יוביל …..

בסוף חודש ינואר הגיעה מכונית יוקרתית (לא כמו המשאיות שלוקחות את האנשים למחנות ) מתוכה יצא איש לבוש חליפה מחויטת ועל זרועו סרט של הרייך , מה שהעיד על היותו נאצי ; הוא הוציא מחליפתו מגילה " שרה רביץ* " הוא הקריא וחיפש אותי בקהל שמולו , "שרה רביץ " הוא קרא שנית , הרמתי את ידי והתקדמתי לעברו . "את שרה רביץ ?" הוא שאל את גופי "כן זו אני " עניתי והסתכלתי לעיניו , לא נתתי לו את הסיפוק להראות לו שהוא בכיר ממני . עיניו היו בצבע כסף כחול אך לא היה בהם שום רגש רק קור . הוא הסתובב אל עבר המכונית והוציא קופסה לבנה עטופה בסרט ורדרד "לבשי את זה ותחזרי הנה " הוא פקד , תהיתי מה יש בתוך הקופסה אבל לא רציתי שכולם יראו או שיתלכלך .

עליתי אל הבניין והסתכלתי על אימי המתייסרת , נשקתי לראשה המיוזע והלכתי אל החדר הצדדי ; פתחתי את הקופסה ובתוכה נחה לה שמלת מלמלה סגולה ולצידה מעיל עד אפור עד השוקיים .
התלבשתי וחזרתי אל הנאצי בחליפה " כנסי " הוא פתח את דלת המכונית , צייתי ונכנסתי אל המכונית השחורה . ידעתי שאני הולכת אליהם אל הרוצחים .

אז להתראות ."