קדוש אנא פשע ועוון

בפאתי הקיבוץ בו העברתי את שנות ילדותי, התגורר בגפו ניצול שואה זקן. טוב, אולי לא כל-כך זקן, אולם התלאות שעבר ניכרו היטב בפניו. כינינו אותו – השתקן.

כמנהג בני התשחורת של אותם הימים, התעללנו בשתקן המסכן. היה זה הישג עבורנו לחלץ מפיו "קדוש אנא פשע ועוון". קריאת שבר זו, היה הדבר היחיד בעצם, שיצא מפיו.

מדי שנה, בהתרגש הימים הנוראים עלינו, נתכנסנו לתפילת 'כל-נדרי'. השתקן ישב מאחור, כאילו ביקש להבלע בין כתלי בית הכנסת. עם הכנסת ספר התורה, ולפני דרשת הרב, היה ניגש הזקן אל ארון הקודש. "קדוש אנא פשע ועוון", היה זועק בבכי, וחוזר אל מקומו.
כששאלתי את אבא, מה פשר אותה הקריאה, ענה "אַ מְשִיגֶענֶע קוֹפּ" (משוגע על כל הראש). אף אחד לא שאל, אף אחד לא ידע, אף אחד לא רצה לדעת.

שנים רבות חלפו. בגרתי, התברגנתי, וכעת יושב אני בעיר הגדולה.
חריקת הבלמים ששמעתי בעודי מהלך ברחוב, לא היתה חריגה במיוחד. באזור זה מתרחשות תאונות דרכים לרוב, ואף כאלו עם נפגעים.
"קדוש אנא פשע ועוון" נשמעה הקריאה מכוונו של הקשיש. הוא יצא בזול, עם מכה יבשה וכמה שריטות. מיהרתי לעברו, עזרתי לו לקום, וקניתי לו משהו קר לשתות.

כשהתאושש קמעה, ולאחר שהצגתי את עצמי, שאלתי לשמו ולאודותיו.
"שמי משה", פתח, "כל משפחתי נספתה במלחמה, ואני נשלחתי למחנה עבודה. הגרמנים, יימח שמם, שמו לב לרצוני העז לשרוד, ומעת לעת הפילו עליי תפקידים נוספים ואחריות נוספת. עם התמשך המלחמה, מינו אותי ל'קאפו', שוטר יהודי, מטעמם.
מעבר להישרדות בסיסית, כל מעשיי בתפקידי כקאפו, היו לצורך יהודי המחנה.
כשנשלחנו לחצוב, נחשפנו לחומרי נפץ. הזדמנות להסליק מעט ואולי לארגן מרד. בעת עבודתם הלא חוקית, שמרתי אני מפני הגרמנים.
אחת מפעולות ההסלקה לקחה זמן רב מדי, וכמעט גרמה לחשיפתנו. מתוך מטרה לזרז את מהלך העניינים, הרמתי את קולי על אחד האסירים. השומר הגרמני, יימח שמו וזכרו, לא שאל ולא התעניין…"

משה הקשיש בכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה אי פעם שהוא פרק מליבו את הסיפור.

"הוא פשוט ירה באותו האסיר… " המשיך משה, כשבטנו רועדת מבכי.
"דמו על ידיי… מאותו הרגע לא הייתי 'משה קאפו', הייתי 'הרוצח'.
מאז, מדי יום כיפור, מבקש אני מריבונו של עולם כפרה, על אותו הפשע שאין לכפרו".

"ומה פשר אותה הקריאה?" שאלתי. הרי בשלה בכלל ניגשתי אליו.
"המילים 'קדוש אנא פשע ועוון' – הם ראשי התבות קאפו".