צריכה תשובה- השואה מנקודת מבטה של קלרה ♥

קלרה נכנסה הביתה, עוד יום רגיל בפולין נגמר. כרגע היא חזרה מהפגישה ברחבה עם חבריה. אף אחד לא יודע שהיא יהודיה. גם היא לא. לא היו חסרים לה שום פרטים על עצמה. היא לומדת בבית ספר רגיל, עם שני הורים רגילים, חברים פולנים ונחמדים, המשפחה שלה חיה טוב, אוכלת בריא ומספיק, מה עוד היא יכולה לבקש? האמת שיש הרבה…
"אימא חזרתי מהרחבה!" קלרה צעקה כהרגלה ועלתה לחדר. היא שחקה קצת בבובות שלה ונרדמה.
כשהיא התעוררה הבית היה חשוך. היה שקט. היא שמעה רק קול אחד וראתה רק אור אחד שכל הזמן השתנה. היא עקבה אחריו, ומצאה את הוריה, צופים באימה בטלוויזיה הקטנטונת שהייתה להם.
"אימא למה חושך?"| קלרה שאלה עוד לא מפוחדת.
אמה של קלרה, פסקה לבהות במסך, והפנתה את ראשה אל קלרה "כי הגרמנים נתקו לנו את החשמל מתוקה, תכף הוא יחזור" וחזרה לצפות בשדר. (הטלוויזיה לא עבדה על חשמל, אביה של קלרה סובב ידית כל הזמן)
"איפה רבקה?" (rebeka) אמרה קלרה, חלושות.
"היא ישנה, בחדר שלנו" ענה לה אביה, תשובה לא מספקת.
קלרה הביטה על המסך, וניסתה להבין מה רואים.
"היום, ה-23 לספטמבר 1935, יתחילו תיחומי גטאות בפולין, הגטו הראשון יוקם ב~;~;~;, ברחובות ~;~;~ ו-~;~;~. נא לו להתנגד להוראות החיילים. מהגטו, היהודים יוכלו לצאת, אך לא להתרחק ובטח שלא לברוח. בגטו תקבלו תנאי מחייה טובים, ובטוחים." היה השדר
"הם מגיעים אלינו" אמרו הוריה של קלרה פה אחד.
"אבל אימא אנחנו לא יהודים לא צריך לדאוג"
"חמודה שלי, סבא רבא שלך, היה יהודי, וכן גם סבא שלך. אז לכן אנחנו הולכים קצת לגור בגטו בסדר יפה?"
"אוקיי, יש לי עוד חברים יהודים?"
"כן, הרש יהיה איתך בגטו, גם הוא והוריו יהודים"
"יופי!"
♥
"לאן את הולכת ילדה?" שאל החייל בכניסה לגטו.
"אני רק רוצה לבקר את החברים שלי בחוץ" אמרה קלרה, בטוחה בעצמה.
החייל בהה בה במשך עשר שניות ואז פנה לחייל שלידו, הוא הלחשש איתו קצת ואז הגיב לקלרה.
"טוב תצאי, אבל לא להתרחק ולמשך שעה בלבד."
"תודה"
♥
קלרה נכנסה הבייתה, וצעקה "חזרתי הבייתה מהרחבה!" כהרגלה.
היא מצאה את הוריה מתחת לשולחן בסלון, עובדים ומנסרים ודופקים מסמרים.
"מה אתם עושים?"
"אנחנו מכינים עוד כניסה למרתף, את יודעת, למקרה שנצטרך"
"טוב"
"אה ומתוקה, אולי לפעמים עוד משפחה תבוא, וקבענו שכשסוגרים את הדלת של המרתף, כאן, אז לא פותחים אותה שוב, בסדר? תקפידי להכנס בזמן כדי שלא תשארי בחוץ, בסדר, זה מאוד חשוב" אמרה אמה, ברוגע, מנסה להחדיר במוחה את דבריה
♥
"הרש, רוצה לבוא אליי?, נמאס כבר מגן המשחקים העלוב הזה. יש בו רק מתקו אחד"
אמרה קלרה בעצבנות.
"ככה זה בגטו, אבא שלי אמר לי את זה" אמר הרש בקול תמים.
"אז נמאס לי מהגטו הזה!"
לפתע איש אחד, צעיר ומבוהל רץ ברחוב בו נמצא גן המשחקים וצעק "אקציה! אקציה! אקציה! אקציה! כולם מהר לבונקרים! אקציה!"
הרש וקלרה נבהלו. קלרה חטפה את ידו של הרש ורצה לביתה מהר ככל האפשר. כשראתה שהכניסה השנייה (או הבונקר בשביל הוריה) סגור, היא דפקה בכל כוחה על הדלת, צעקה ויללה, שזאת היא ולא אחר אך אין עונה. הוריה והמשפחה השנייה חששו שמא חייל גרמני מאלץ אותה לעשות זאת, וכשיצאו ירה בהם.
היא עלתה מהר עם הרש לעליית הגג וסגרה את הדלת. בתוך הגליית גג מצאה עוד שני ילדים. בן ובת. הם שתקו וסמנו גם לקלרה והרש לסגור את הפה. הילדה הגדולה יותר, מסתבר ששמה רוזי, ספרה שהיא הבת של השוטר היהודי באזור, אז הם יהיו בטוחים.
הם שמעו מלמעלה שלוש דפיקות. הדלת נפתחה ו שני חיילים גרמנים ושוטר אחד יהודי נכנסו פנימה. הם שוטטו בכל הבית בחיפוש אחר יהודים לשלוח למחנות ההשמדה. כשהגיעו לעליית הגג (עוד לא נכנסו) שאל החייל היהודי את השוטר "יש כאן אנשים?"
"לא, אין שם אף אחד, בואו למטה"
אנחות הקלה נשמעו מפיותיהם של הנוכחים בעליית הגג. אף מהר נשתקו.
לפתע דלת נשמעה נפתחת מלמטה, לאחר מכן צרחות, כמה יריות, ואז שקט.
הבונקר התגלה.
כשהדלת נשמעה נטרקת, דמעות ויללות החלו. הם הבינו שברגע זה איבדו את משפחתם.
הם יצאו מעליית הגג בשקט ולאחר מכן מהבית, וראו בחוץ ערימות על ערימות של גופות. כמה משאיות הובילו ילדים ועגלות הובילו גופות. כמה ילדים הסתתרו ואז נמצאו ונורו.
"הי! ילדים, למה אתם לא על ההסעה לרכבת?" שאל חייל אחד שהבחין בארבעת הילדים.
"כי אנחנו לא רוצים! למה אתם עושים את זה?! למה אתם סתם הורגים אנשים?!" קלרה צעקה בכל הכוח ללא הפסקה. "ילדה אני מבקש ממך להפסיק ולעלות על המשאית אם את לא רוצה לעלות על העגלה." צעק החייל. "לא! אני לא רוצה שיהרגו אותי רק בגלל שאני יהודית, למה?! אתם הורגים את כולם?! למה אתם כאלה רעים?! אני צריכה תשובה!!!"
"קלרה…"
ירייה נשמעה, הצעקות נפסקו.