צללים שקטים: קולם של בני הדור השני

בני הדור השני לשורדי המחנות בשואה, אנחנו, לא היינו "שם", אך השואה מעולם לא עזבה את ביתנו. נולדנו אחרי המלחמה, בארץ חדשה, בחיים חדשים, אך מאחורי הקירות הדקים של הדירות הקטנות, המספרים המקועקעים על זרועות הורינו או על לוח ליבם צרבו גם את נשמותינו שלנו.

למדנו להיות שקטים עוד לפני שידענו לדבר. בבית שלנו, הרעש היה אויב. הבית היה שקט, תמיד שקט מדי. לא שקט של שלווה, אלא שקט של משהו שנרמס ונקבר עמוק מתחת לפני השטח. בני הדור השני לשואה חיו בין קירות שדיברו בלחישות, גם שלא נאמרה מילה. אמא, ששרדה את המחנות, שנוהגת לשבת ליד החלון, עיניה תרות אחר משהו שאף פעם לא הגיע. אבא, שצעד במצעד המוות, היה חורט על השולחן דפוסים חסרי פשר, כאילו מנסה למחוק את הזיכרונות שחרטו בו.

כבני הדור השני היינו ילדים של צללים. למדנו מוקדם שלא לשאול. לא על צלקות על הגוף, לא על הסיוטים שהעירו את ההורה בצעקות בלילה. ידענו שהשאלות יביאו רק דממה כבדה יותר, או גרוע מכך – מבטים שבהם רואים עולם שלם של כאב שהם לעולם לא נבין. במקום זאת, אספנו רסיסים: סיפור חטוף על לחם שהוסתר מתחת לבגדים, אנקה חנוקה על אח שנעלם, או שיר יידיש שנרמז ונקטע באמצע.

למרות שחיינו במדינת ישראל הצעירה באווירת חוסר בטחון תחת איומי האויבים המזרח תיכוניים, בלילות חלמנו שאנחנו מתחבאים מפני הגרמנים, שדווקא הם אלה שבאים לקחת אותנו, לא הערבים שמאיימים עלינו כל הזמן.

במטבח של משפחותינו תמיד היה יותר מדי אוכל. "תאכל, תאכל," התחננו ההורים, "צריך להיות חזק." הארונות היו מלאים בקופסאות שימורים, לחם נאגר במקפיא, ושקיות סוכר הוחבאו בארונות. כילדים, חשבנו שזו התנהגות נורמלית. רק כשגדלנו הבנו שלא בכל בית מתכוננים לרעב שאולי לעולם לא יגיע.

הטראומה של ההורים לא הייתה סיפור שהם סיפרו; היא הייתה האוויר שהם נשמו. הם הרגישו אותה בחרדה הבלתי מוסברת שתקפה אותם כששמעו צעדים כבדים מחוץ לדלת, כאילו מישהו עומד לפרוץ פנימה. הם ראו אותה בדרך שבה הם צברו אוכל במזווה, כאילו המלחמה עדיין אורבת מעבר לפינה. הם חיו אותה בלילות שבהם הם ממלמלים שמות לא מוכרים, שמות שהיו כבדים כמו אבנים. ולכן יש בנו, בבני הדור השני, דריכות תמידית. אנחנו יודעים שכאשר הטלפון מצלצל בשעה מאוחרת, זו בוודאי בשורה רעה. אנחנו סורקים את הרחוב בעינינו כשיוצאים מהבית, תמיד מודעים למוצא החירום הקרוב ביותר. בתוך גופנו שוכנת חרדה שלא נולדה מניסיוננו האישי אלא הועברה אלינו במבטים, בשתיקות, בסיפורים שנקטעו באמצע.

"לא לבזבז," היה החוק הבלתי כתוב בבית של כולנו. כל פירור לחם, כל טיפת מים, כל בגד ישן – הכל נשמר, תוקן, נוצל עד תום. המחסור והרעב של הורינו במחנות הפך לחרדת בזבוז שליוותה אותנו כל חיינו. גם כשהצלחנו כלכלית, לא הצלחנו להשתחרר מהפחד שמחר הכל עלול להילקח.

אנחנו, בני הדור השני, נושאים עמנו גם את משא האשמה. האשמה על כך שהחיים שלנו קלים מדי לעומת מה שעברו הורינו. האשמה על כל תלונה קטנה, על כל רגע של עצב או כעס. "איך אני יכול להתלונן על יום קשה בעבודה," אנחנו חושבים, "כשאבא שלי שרד את מצעדי המוות?" למדנו להקטין את כאבנו, להסתיר את קשיינו, להיות חזקים בשביל ההורים. ירשנו לא רק את העיניים או את החיוך של הורינו, אלא גם את הפחדים שלהם, את השתיקות שלהם, את הצורך הבלתי פוסק להוכיח שהם ראויים לחיות. הכרנו את התחושות שלהם בעצמותיהם. לפעמים היינו מרגישים אשמה על צחוק שהתפרץ מאיתנו, כאילו הצחוק שלנו בוגד בכאב שלהם.

אנחנו נושאים משא של זיכרונות שלא היו שלנו, כבדים כל כך עד שלעיתים הם כופים עלינו ללכת לאט, תמיד זהירים, תמיד מוכנים למכה הבאה.
אבל בתוך השקט הזה, אנחנו בני הדור השני מצאנו גם כוח. למדנו להקשיב למה שלא נאמר, לתפור את הסיפורים השבורים של הורינו לכדי משהו שלם יותר. אנחנו כותבים אותם בדמיון, לא בשבילם, אלא בשביל עצמנו – כדי להבין, כדי לנשום. כותבים בדמיון על הלחם שהוסתר, על האח שנעלם, על השירים שנקטעו. כותבים כדי להחזיר לעצמנו את הקול שהשתתק תחת משקל הצללים.

הרגעים שאמורים להיות הכי שמחים הם לפעמים הקשים ביותר. אצלנו מעולם לא חגגו יום הולדת בלי שאבינו יפרוץ בבכי באמצע השמחה מתוך צער על המתים של משפחתו שמתקבצים בראשו לחגוג עמו. התמונות מאלבומי החתונה שלנו מראות את הורינו מחייכים, אך עיניהם נושאות צל של כאב. ברגעי השמחה המשפחתית תמיד נוכח המטען הרגשי של הזיכרון – הזיכרון על כל אלה שלא נמצאים, שלא זכו לראות, לחגוג, להשתתף.

ולכל משפחה יש תאריך משלה, מועד זיכרון אפל ואישי שאינו מופיע בשום לוח שנה רשמי. היום שבו "לקחו אותם" – הסבים, הדודים, האחים שמעולם לא הכרנו. יום שבו הבית כולו מתוח, מכווץ, כאילו הקירות עצמם זוכרים. אפילו אלה שנולדו שנים אחרי, חשים את הכובד הבלתי נראה של אותו יום, כאילו הכאב מועבר בגנים עצמם. אצלנו זה יום שמחת תורה של שנת 1942. (שמחת תורה… מוכר??)

אך בין הצללים של הטראומה, פרחה גם עוצמה יוצאת דופן. אנחנו בני הדור השני למדנו להעריך את החיים בעומק שאחרים לא מכירים. אנחנו דור שהבין את משמעות המשפחה, החברות, האהבה. דור שנשא על כתפיו את החובה לא רק לחיות, אלא גם לזכור.

"אתם הניצחון שלנו," אמרו לנו הורינו, אם במילים מפורשות, אם בהעברה אלינו את התחושות שלהם בדרך מסתורית. מי ששרד את מחנה הריכוז ירגיש ש"כל יום שכולנו חיים, אנחנו מנצחים אותם." ואולי זו המורשת האמיתית של הדור השני – לא רק לשאת את כובד הזיכרון, אלא גם להיות עדות חיה לכך שאחרי החושך הגדול ביותר, החיים ממשיכים, מתעקשים, פורחים.

אנחנו הדור שנולד בצל, אך למד לחפש את האור. הדור שנושא בתוכו את שברי הסיפור הנורא ביותר של האנושות, ומשתמש בהם כדי לבנות עתיד חדש. הדור שמבין, יותר מכל דור אחר, את המשמעות העמוקה של המילים "לעולם לא עוד".