פתאום ביום אביב -פרק תשעי

השנים חלפו ..הגיע 1943 .. הגיל שלי הוא כבר 13.. ב22 ליולי 1942 החלו גירושים מגטו ורשה..
לאן אתם שואלים? למחנה ההשמדה טרבלינקה.. "מחנה עבודה שם יהיה לכם טוב,תצליחו לעבוד טוב בתנאים טובים ותרוויחו כסף רב."אמרו בשקר הנאצים ..
המשקל שלי שואף לתת תזונה גדול למדי..שערי שנגזל ממני שב וצמח עד הכתפיים..דיאנה הקטנטנה ההיא כבר בת ארבע בקרוב.הולכת מדברת הרבה צוחקת בוכה ילדה טובה ומתוקה.
אימצתי אותה אל ליבי ..כמו ביתי.. אבל אנחנו צריכים הורים..הורים טובים ..הורים אמיתיים שיגדלו אותנו בבית חם ..
לידיעתכם,יוסף ואני עוד זוג..הוא בן 17 בקרוב.. אני אוהבת אותו מאוד..
בכל לילה הוא נושק לצווארי ואומר לי "אני אוהב אותך"
"אני גם אוהבת אותך"אומרת וצוחקת מהצמרמורות המענגות של שפתיו החמות .אני מלטפת בלילה את שערו השחור כפחם ומביטה בעיניו הכחולות
"כמה שאת יפה !"הוא מחייך
"וגם אתה"אני אומרת בחיוך
בוקר אחד קמנו..חיפשנו אוכל..לפתע קבוצה של חיילים נאצים תפסו אותנו.."תרקדו!"הם ציוו והביאו עוד הרבה אנשים יהודים..[הנאצים היו מכריחים את היהודים לרקוד רק בגלל שהם רוצים שיבדרו אותם..ולהשפיל]
רקדנו והושפלנו שם..החיילים צוחקים ..לפתע דיאנה נופלת
"קומי!"אחד החיילים צורח
"אני לא מוסגלת"אומרת בפחד ..החייל מביא שוט ומכה בה בחוזקה .היא צורחת ובוכה.
"תעזוב את אחותי !!"אני צורחת הוא תופס בשערי ומכה אותי גם יוסף ניסה לעצור בעדם אך גם הוכה חזק..
אחרי כמה זמן הם שיחררו אותנו לחופשי.. חזרנו למחבוא בין הסמטאות שהיינו בהם..
ניסינו להתחבא כמה שיותר שמא.. נלקח בטרבלינקה ומשם סביר להניח שלא נחזור..
לפתע שמענו איש אחד..היה לבוש כמו נאצי ..פחדנו והתכווצנו שלושתינו..
"שלום לכם "אומר בחביבות
"שלום"אני אומרת רועדת
"מי אתם ילדים?איפה ההורים? אל תדאגו אני לא נאצי..אנחנו מורדים נגד הנאצים.."אמר והושיט לנו את ידו בשביל שנוכל לקום..
"תודה"אמרנו..
"אין לנו הורים "אמר יוסף.. "זאת אן הצביע עליי וזאת דיאנה אחותה ..אני חבר של אן"
"בואו איתי..אשתי יש לה מחבוא מעולה..ניקח אותכם איתנו.. "אמר והצביע לעבר אשתו ..היא נופפה לנו לשלום "דרך אגב.".הוסיף."שמי הוא יורם."
"ואני עידה אישתו"קיבלה את פנינו בחיבוק חם וליוותה אותנו אל ביתה..ושוב תקווה לחיים עולה מחדש..
עבר שבוע..אנחנו עדיין עם יורם ועידה ..הם כל כך נחמדים..מרד גטו ורשה נמשך ונמשך..עד שבוקר אחד.. שמענו..
"יהודים החוצה!!"צרחו החיילים הנאצים..
"אל תצאו החוצה"הפציר בנו יורם אבל לפתע בתים עלו באש ולא נותרה לנו ברירה אלא לצאת.. החיילים הנאצים גררו את כולם אל תחנת הרכבת ..
"לאן הולכים?.."שאלה עידה
"בטרבלינקה.."אמר יוסף ברעד
בכיתי מפחד לא רציתי למות ..דחפו את כולנו בכוח לרכבת..ברכבת שנושאים בה בהמות..דיאנה הייתה על הידיים שלי..
"את בסדר"?שאל יוסף
"לא..איך אפשר?"שאלתי ובכיתי
יורם ועידה חיבקו אותנו לחיקם.."אל תדאגו ילדים אנחנו נשמור עליכם"אמרה עידה
"רק נישאר יחד"אמר יורם ..
ועכשיו נותר לחכות רק למוות הגורלי..