פתאום ביום אביב -פרק עשירי

הגענו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה ,ירדנו מהרכבות ..החזקנו ידיים כולם..
"נשים שמאלה ,גברים ימינה"!צעק החייל הגרמני
"לא יורם"עידה בכתה כאשר הוא ניתק מידה
"יוספי…"בכיתי
"אן…"הוא חיבק אותי חזק"אני כל כך אוהב אותך "…בכה חזק
"ימינה !!"צעק החייל והפריד אותנו בכוח
"בואי אליי"קראה עידה
"אני באה .."רצתי בבכי ומשכתי בידה של דיאנה..
"לאן הולכים"בכתה דיאנה
"ששש הכל בסדר חמודה שלי"בכיתי
מחנה ההשמדה טברלינקה …היה גדול ..אך לא מאוד..ובו היו הורגים רק בגזים.. תאי גזים.
שמו אותנו בצריף עם מיטות ..מיטות ארוכות שבהן ישנים כמעט 100 איש על אחת..
אי אפשר לדעת מה יקרה אפילו בעוד דקה.. המקלחות הן תאי הגזים ואנו לא ידענו זאת ..היה צריך לשמור על קור רוח חזק במיוחד..להתפלל לאלוהינו שיהיה בסדר..
"הוו יורם שלי"..הייתה בוכה עידה בלילות "יורם בעלי האהוב.. "מסתכלת אל השמיים ומתפללת לשלומו וחזרתו של יורם בעלה אל זרועותיה
המונים החלו ללכת "למקלחות"ולא שבו.. כמו שאמרנו..אלה תאי הגזים..
חצי שנה אחרי שיצאנו מהחדר ראינו את החדר ריק בחזרתנו..
"הנשים נרצחו.."אמרה עידה..
"בואו נברח!!" אמרתי..
התחלנו לרוץ בכל במעט שיכלנו …שגופנו יכל.. והגענו אל החורשה… ושם הסתתרנו..
"תספרי על עצמך"אמרה לי עידה שלא הספיקה ממש להכיר אותי
"אז אני אן..בת 14 בקרוב.. יוסף הוא החבר שלי ודיאנה אחותי הקטנטנה…"אמרתי
"איפה אמא ואבא"?שאלה
גרוני נחנק מדמעות .. "הם נרצחו ואחי נפטר.."פרצתי בבכי
"אוי ילדונת קטנה..בואי אליי"אמרה ואימצה אותי לחיקה ומזמן לא חשתי חיבוק אימהי שכזה..
"את יודעת?"אני בת 38 ..אין לי ילדים..אני עקרה..רצינו לאמץ אך בדיוק החלה המלחמה.."אמרה
"באמת"?שאלתי
"כן..בעלי יורם הוא בן 39 גם הוא רצה לאמץ ..הוא תמך בי שקיבלנו את הבשורה על זה שאני עקרה..זה היה מאוד חשוב .."אמרה וליטפה את שערי
"אשמח לקחת אותך ואת אחותך תחת כנפיי.."הוסיפה בחיוך וחיבקה את שתינו..
עברו שנתיים..בנס לא מתנו.. הצלחנו לאכול מעט מעט מעט..לא שמענו כלום מיורם או יוסף…
כנראה שהם נפטרו.. חזרנו מתישהוא לישון בחדרים שנשארו כמעט ריקים..
ולפתע.. ב8 למאי 1945 נכנסו אלינו ה…