פרולוג

רואים רק עיניים, שום דבר מעבר. מעניין תהיתי לעצמי בשעה שראיתי את שיירת האנשים ההולכים בצעדה המונית אל הלא נודע. לאן כולם הולכים? הסקרנות גברה עליי ונצמדתי אל השיירה. דממה רועמת, אפילו צעדי הולכי השיירה לא נשמעו. הרגשתי כמרחפת בשעה שהתהלכתי דוממת עם השיירה. הרגשתי בולטת מבעד ללבוש האנשים, כולם בכותנות עד לבירכיהם ללא נעליים בקור העז כאשר אני לבושה היטב. אט אט החלתי להשיל פרטי לבוש. הקור מעולם לא הפריע לי, מעולם לא עבר את גבול המשב רוח נעים. את המעיל הסרתי תחילה, אחזתי בידי. מעולם לא הבנתי למה לי ללבוש כ׳כ הרבה שכבות כשלא קר בחוץ והעולם נורא נעים ומזמין בחומו העדין. כנראה אם אמא אומרת, עושים. המעיל נלקח מידיי, אותו אדם מחבורת האנשים שלצידנו במדים שחורים כאשר מרוב כל השכבות, רק עיניהם בלטו, התלבשו בערמות של שכבות ביגוד כאשר המזג אוויר בחוץ מרענן ונעים. לאחר מכן את כובעי, מחממי אוזניי, הצעיף והכפפות. שוב פעם כאשר אדם אחר לקח את פרטי מלבושי, כעת יכולתי לראות שדחף עגלה לפניו בשעה שהלך ולשם השליך את בגדיי המופשטים. נשארתי כאשר רק גופיית החורף הארוכה של אבי שתמיד אהבתי להרגיש על עורי נמצאת כעת על גופי. רגליי מעדו באבני הריצפה הגבשושית שנסללה לפני שנים רבות. הצעדה מתקדמת כאשר מתוך הערפל מיתמר אל על מבנה ענק בגודל של כל שכונתי שמכילה כ-20 דונם מרובע. השקט עודו משתרר כאשר ענפי העצים הכי גבוהים מבשרים על הבאות, הם אלה שראו את כל שהתחולל כאן וקורסים תחת משקלם הרב של כל אשר ראו בכל שנות חייהם, והם בתמורה? דוממים ומסתירים היטב את הסודות הכי כמוסים שהתגלגלו אל אוזנייהם. ספרו לי עצים, ספרו לי, ע׳מ שאדע מה ארע ומה עתיד להתרחש. ספר לי אורן עירום. אורן עירום שחשוף להכל, פרטיותו האחרונה, מגינו האחרון נגזל ממנו והוא חסר אונים אין ביכולתו להתעמת עם האשמים בעירומו. צועדים בדממה הולכי השיירה, סדר ושקט מופתי בהתחשב בעובדה שהם אלפי אנשים כאשר אין סוף והתחלה הנראים לעין.