עניים מתרוצצות על פני כמעת שישה מליון תמונות

נכנסתי למוזאון. כל אותו החדר היה מתמונות של ילדים ומבוגרים וזקנים.
עניי היו יבשות כל כך ששמעתי את עצמי ממצמצת ומכנסי הקרועים תאמו את אלה שבתמונה של הנערה ההיא. "את באה?" נשמע קולה של אמא מהחדר השני. "לא, אני התעכב קצת\הרבה."
פלטתי. נגעתי בתמונה של ילדה קטנטונת שהחזיקה פרח ביד וחייכתי. ידיי החלו להזיע והרגשתי לחוצה, כמעת שישה מיליון זוגות עניים מתבוננים בי כעת.
אני ירדתי לברכיים והוצאתי וורד לבן מהתיק המתפורר שלי ולחשתי בפחד:" זה בשבילכם." הנחתי את הוורד ועני שוטתו בעצבנות סביבי. "גידלתי אותו לבד. הוא הכי יפה ואני רוצה לתת אותו לכם."
אמרת."קשה לי ובחקלאות אני די טובה והיא מרגיעה אותי מהקשיים. ואני מקווה שתשמעו אותי ותעזרו לי כי אתם סבלתם יותר ממני." סיימתי וחזרתי להתבונן בתקרה שעליה היתה תלויה מנורה ענקית. כמתי ונשעתי על עמוד שהיה מאבן גרניט כנראה ועצמתי עניים, מחליטה לנמנם קצת.
"מה את עושה!" נשמע קול בחלומותי."תברחי! מיד!" ראיתי ילדה בורחת ודמעות בעניה.
"קח את התיק יש שם הכל… תנסה להסתדר ביער." ראיתי אם מחבקת ילד אם תיק צהוב ומלוכלך.
"אנשים נלחמים ודמים נשפחים, ים כבר קיים על אותו הדם."
"אני לא יודעת מה לעשות, אמא! רוצים לקחת אותי לשם ואני לא רוצה! לא רוצה למות!"
ראיתי יומנים ומכתבים.
"לפחות נמות יד ביד." ראיתי בחור ובחורה בתאי הגזים,ערומים ומתנשקים.
"אמילי תכחי את התמונה שלי! תחפסי אותי!" התעוררתי, לי קורים אמילי!
דמעות עלו בעני האנשים הללו הראו את מה שעברו! מחיתי דמעות ופניתי ליציאה רועדת מצער וחושבת: למה, למה הם מתו!!! הרמתי את ראשי בפעם האחרונה למעלה וזכיתי לראות תמונה צונחת לידי, התמונה שלי.