על קצה עולם – פרק 1 (סיפור מרגש..)

רכבת נוסעת. עוברת תחנות, לא עוצרת, בדרך לשאול.
לא שואלת אם מישהו יורד, ממשיכה – בציפיה למוות קרוב או לעולם יותר טוב.
אמת או שקר, אולי הכל ישתנה – אולי משהו יקרה – אולי יש דבר כזה ניסים.
הראש מתמלא מחשבות – הבטן כואבת מאוד – את המסלול קשה לראות –
מסילות – מסילות – מסילות
זריחה, טל, גשם, עננים, שקיעה – עוברים מול העיינים כמו סרט בהילוך מהיר – ואנחנו עוזבים את העיר.
את אמסטרדם – והשנה, 1940 – מה קורה פה?
לאן אותה לוקחים – איך הכל התחיל, אני מבולבל, איך הגעתי למצב שהנה שם בקרון מאחוריי יושבת אמי, לצידי אבי, זקנים וטף ואף, כולם בקרונות סגורים יושבים – חלק קופצים, חלק…
מנסים לא לזוז, הרובה כל כך קרוב אליי – ואנחנו כמו מין עכברים והגרמנים רק נחשים – לרגע יפתו אותנו – והנה אנחנו ננשכים ונלעסים בשיניהם החדות – זה דימוי ממש מתאים – לתאר חיה לנאצי זו לא חוכמה – נאצים הם כבר חיות מעצמם…
אבל הסיפור לא מתחיל כאן – בתוך קרון רכבת ישן, רחק מאמסטרדם, ביחד עם אבי – חלון, צריח ונאצי עם רובה מכוון אליי שכל תזוזה יכולה לגרום לקליע לפגוע בי.
עם היה לי כוח, כמו לדוד וגוליית, להיות כזה אמיץ – ולהרוג את הנאצי, אבל מה עם זה?
אין לי אף אבן ביד, לו יש קסדה ורובה.
אין לי כמעט אף אחד, הם צבא של מיליונים.
ואני, אני בן תשע – פולני, יהודי – שסך הכל האמין באל אחר
ומצא את הדרך שלו לגיהנום עליי האדמות בקצה עולם.