סיפור שואה, עצוב :(, לבעלי לב חלש לא מומלץ לקרוא
יומני היקר,
אני יושב במסתור שמאחורי הארון. קשה לי לנשום.
חשוך כאן, לא יודע היכן משפחתי, רעב, צמא, צפוף כאן, אסור לדבר, אי אפשר לעשות כלום. הרגל כואבת מהישיבה הלא נוחה. קשה לי. 'מזל שאבא הכין את מקום המסתור לפני שלקחו אותו'- חושב לעצמי.
לא רואים כלום, לא יודעים אם הם עדיין מחפשים אותי.. הדבר הכי קשה עכשיו זה הפחד! יותר מכל הדברים האחרים שמקשים עלי. מפחד שיגלו אותי ויהרגו אותי. לא רוצה להיות אותו אחד מהסיפורים ששומעים כל יום, שנהרג על ידי הנאצים. אותם נאצים שהורגים בכל יום עשרות אלפי אנשים.
באותו היום שלקחו את אמא, אבא התחיל להכין את מקום המסתור. אותו מקום שאני יושב בו עכשיו, בודד.
כל יום הכרכרה עוברת במורד הרחוב, אוספת את הגופות, אחד על גבי השני.
חלק מהגופות הן של אנשים שנהרגו על ידי הנאצים, וחלק מהן של אנשים שמתו מרעב, וזה מוביל גם להרג של הנאצים. לא ידוע של מי כל גופה! מכניסים את כולם לתוך בור ענקי, או ששורפים את כולם ביחד, או שפשוט מכסים עם חול! כמו קבר משפחתי!
בכל מצב שהוא, הנאצים הם הגורמים למוות של דודתי, כנראה גם של אמי שלא שמענו עליה חודשים ועכשיו אני חושש שגם של אבי.
אבל אני נשאר אופטימי שאני עדיין בחיים, כותב פה את המכתב.
אני שומע צעדים יומני היקר, אני מפחד, הצעדים מתקרבים, ועוד הזעקת שווא!
אני חושב לעצמי- 'הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת לפחות לחבק את אמא, את דודה ריטה ואת אבא!'.
אני לא יודע מתי אני אצא מכאן, אבל אני מקווה שאצא בחיים!
אני שומע קולות של חיילים גרמנים, אני מפחד!
אמשיך לכתוב לך אחר כך את המכתב הבא,
שלך בנג'מין.
והמכתב הבא לא נכתב. הגרמנים תפסו את בנג'מין והוא סיים את חיו כמו שסיימו אביו, אימו ודודתו.
תגובות (3)
כתיבה ממש יפה, מרגשת..
אהבתי :)
עצוב… את כותבת מקסים:)
תודה רבה♥