נשארתי לבד

לנשום. לנקות את הראש. לא לחשוב על כלום. להביט למטה. לא לחייך. לא לצחוק. להיראות מפוחדת. להתחבא מתחת למיטה. להתגנב בלילה. בשקט.
לצעוד בין בעצים. אסור להיראות. אסור. לחפש מחסה בין הבתים. אסור שידעו. אסור.
לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות.
להישאר חזקה, זה מה שאמא אמרה לפני שהיא הלכה, לפני שנעלמה. לא לשכוח, אבל לא להכריח את עצמך לזכור. תברחי! זה היה הדבר האחרון שהיא צעקה כשהיא הסתובבה לעברי. תברחי מפה כל עוד יש לך שתי רגליים ולב, על תחשבי אפילו על לחפש אותי. תברחי ילדה, תברחי!
חסרת קול. משותקת. רצה, מדורבנת מרוב פחד.
מפחדת לעצור.
לאן אני רצה, את זה איני יודעת. רק להמשיך ישר עד הסוף, זה מה שהאיש הזקן אמר. פשוט לרוץ, כי מי יודע מה נמצא בדרך.
חיים בעלטה, תחת חשכה רבה. אני לא יכולה יותר, אני רוצה לצעוק. מה הולך פה, מה קורה?
אין את מי לשאול.
מידי פעם אנשים מוצאים אותי. הם שואלים שאלות. מאיפה את? מי את? מה את עושה פה? לפעמים אני לא מבינה אותם. לפעמים אני מפחדת לענות. לפעמים הם מדברים בשפה לא מוכרת אך מוכרת כאחד, ואז אני משתתקת ומביטה בהם באימה.
להימלט, להימלט מהם, קולה של אמא צף בראשי.
אני מגיעה לבקתה ישנה, מתנשפת. אין כאן איש. אני מתחילה להסתובב ולאסוף חפצים סביבי, כל דבר שנראה שימושי להגנה.
בין כל הדברים נמצאת בובת בד מרוטה, מלאה בבוץ ולכלוך של אוכל רקוב.
משהו קר על פניי. דמעות. למרות שאמא אמרה לא לבכות, אני לא מצליחה לעצור אותן.
מספיק, מספיק!
אני מחבקת את בובת הסמרטוטים, הכי קרוב ללב, כמו שאמא היתה מחבקת אותי.
אני מפחדת אמא, אני מפחדת.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שנעלמתי. אני בטוחה שאין איש שמחפש אותי.
יש אוכל המקרר למטה, ואני מביטה בו בחשד. אני לא יכולה לדעת אם הוא רעיל או אכיל, אז אני לא אוכלת ממנו.
שלושה ימים אני נמצאת בבקתה. שלושה ימים נוספים שלא אכלתי בהם. אני כבר מרגישה את בטני מצטמקת.
ביום הרביעי אכלתי. לא יכולתי יותר. האוכל היה אכיל, אך בכל זאת אכלתי קצת בכל פעם. האישה הזקנה אמרה פעם שאם נמצא הרבה מזון נשמור אותו. אי אפשר לדעת מתי הם יבואו וייקחו אותו.
אף אחד לא עובר פה. לא ראיתי איש מאז שהגעתי הנה. אולי אני צריכה להמשיך לרוץ, אולי עדיין לא הגעתי לסוף שהזקן דיבר עליו.
אבל אני מפחדת. אני מפחדת להמשיך להתקדם.
אני מביטה בבד הצהוב שעל חולצתי, זה שנראה כמו כוכב מוזר. האישה אמרה שזה טלאי, ושאנחנו חייבים להסתובב אם זה כדי שיזהו אותנו וגם כי אם נתנגד אז…
אני רוצה הביתה, אמרתי לה באותו יום. האישה התחילה לבכות וחיבקה אותי בפראות, מוחצת. הגברים שהיו שם מיהרו להשקיט אותה. שלא ישמעו אותך הם לחשו.
עכשיו אני יכולה לבכות כמה שאני רוצה, לחשתי לעצמי. אף אחד לא ישמע אותי פה.