משפחות של כוכבים ויהודים

לכבוד יום ההולדת השישי שלי, קיבלתי כוכב. והוא היה יפה הכוכב, בצבע האהוב עלי, צהוב. כמו השמש. קראתי לו ג'וד, כי זה מה שאמא אמרה שכתוב עליו. היא אמרה לי, שמעכשיו, הוא צריך להיות תמיד איתי, כי יכול להיות שיבוא יום ולא יהיה לי אף אחד, והכוכב הקטן יזכיר לי מי אני וישאר איתי. גם כל המשפחה שלי קיבלו כוכבים – אמא, אבא, וארבעת אחיי ואחיותי. הרגשתי כאילו שתי משפחות התאחדו, משפחת כוכבי הג'וד ומשפחתי היהודיה.
התגאיתי ללכת כך לגן, בליווי הכוכב הצהוב שלי. אבל הילדים הסתכלו עלי מוזר, והגננת הרביצה לי. ובכל זאת לא עזבתי את הכוכב שלי, כי לא נוטשים חברים.
וכנראה שגם את שאר הכוכבים לא חיבבו, כי את אבא פיטרו מהעבודה והעבירו את כולנו לשכונה קטנה ומצומקת, שכונה של יהודים וכוכבים. לכולם בשכונה היה חבר כוכב, אבל לא הייתה להם שמחה בעיניים. וזה היה קצת עצוב, אפילו קצת הרבה, שהם עצובים בגלל הכוכב הצהוב שלהם.
השכונה שלנו הייתה משעממת מאוד, אז עזבנו. ולא הספקתי להכיר חברים חדשים. אבל זה לא נורא, כי ג'וד עדיין איתי. עלינו על רכבת שקצת שונה מהרכבות הרגילות שהייתי נוסעת בהן. והיו שם הרבה אנשים, לא הצלחתי לספור אותם באצבעות של הידיים. והיה הרבה צהוב בקרונית הקטנה, צהוב של כוכבים. וכשהיה משעמם, דמיינתי איך אני, ג'וד ומשפחותינו מתעופפים אל עבר השמים, זוהרים ונצחיים.
הרכבת נעצרה במידנק. וכל האנשים המלוכלכים והמורעבים דחפו ורמסו כדי לצאת לנשום אוויר. אבל האוויר לא היה צח. ופתאום הבנתי שאני לא מוצאת אף אחד ממשפחתי. וכנראה שעוד הרבה ילדים לא מצאו, כי הבכי החריש את האוזניים. אבל אני לא בכיתי! זכרתי שאמא אמרה לי שאני אף פעם לא לבד, כי יש לי את הכוכב הצהוב הקטן שלי, ג'וד. אז הלכתי לאן שכולם הלכו, שמעתי שאלו מקלחות. ושמחתי, כי עבר המון זמן מאז המקלחת האחרונה שעברתי. הנאצים צעקו שנפשוט את בגדינו המסריחים, אז פשטתי. אבל החזקתי את ג'וד בידי, כי אמא אמרה שהוא תמיד צריך להיות איתי.
היו המון אנשים במקלחת, אבל לא היו מים. ולאט לאט אנשים נפלו על הרצפה, מכחילים ומשתעלים. וגם אני. לחצתי את ג'וד על ליבי, רוצה לבכות. אבל אסור! אל תשכחי. אז במקום לבכות, נזכרתי, שמחר אני אהיה בת שבע. אני מקווה שהמתנה שאקבל תהיה מיוחדת כמעט כמו הכוכב הצהוב שקיבלתי לפני שנה. בעצם, אני רוצה להפוך להיות אחד הכוכבים הלבנים שבשמים, ולשמור על היהודים אשר על האדמה.